בזוגיות 4 שנים, הבן זוג לא יוצא מהבית, ואני חושבת שאבדתי את עצמי

אז ככה, שנינו בני 18, מאוד מאוד בוגרים לגילנו.
בגיל ההתבגרות שלי עשיתי הרבה שטויות, הייתי קצת אבודה.
הכרתי אותו כשהייתי בתקופה הזו, וכשהתאהבתי הכל השתנה, הרגשתי שמישהו רואה אותי באמת, שמישהו מקשיב לי, מחבק לי את הנפש מקרוב.
הוא לעומתי, בא מבית טוב, בית עם עקרונות וערכים, בית חם ואוהב, לא עשה שטויות אף פעם.
וחוץ מזה בכללי, הוא בן אדם מדהים.
הוא חווה ילדות קשה, יש לו מחלה בריאותית שמונעת ממנו לתפקד כרגיל, עד כה.
מהרגע הראשון שראיתי את הבן אדם הזה והוא ראה אותי הנשמות שלנו ממש התחברו, לא היה צריך לדבר, פשוט הרגשנו את זה.
נכנסנו לזוגיות, נכנסתי אליו הביתה, נכנסתי אל תוך הלב שלו והוא לשלי, הכרתי הכל, ראיתי הכל.
מעבר לזה שיש לו אליי תמיד כבוד, אמון, אהבה, דאגה, כנות, הוא בן אדם מאוד מאוד עצבני, דבר שהוא לא נורמלי, הוא טוען ש״ככה הוא״
זה מתלווה עם המחלה הבריאותית שיש לו.
בחצי שנה האחרונה הוא לא יצא מהבית, הוא חוה סוג של טראומה, שקשורה למחלה שלו, ומאז הוא לא מסוגל.
אם הוא יצא, זה מתחת לבית, לכמה דק, ועלה חזרה.
עם הדבר הזה אין מה לעשות, זה תקופות, לפחות ככה אומרים, שאף אחד לא יכול לעזור, רק הוא לעצמו, הוא ניסה כמה טיפולים כבר, זה לא עוזר.
אני סופגת את כל מה שהוא עובר, אני מכילה אותו, אני דואגת לו כמו אמא, מעודדת אותו תומכת בו ומראה לו אהבה בכמויות.
אבל עדיין, בחיים, לא ארגיש שזה יספיק.
איכשהוא לרוב אני ארגיש שאני לא עושה מספיק, שאני לא טובה לו מספיק, שאני אפסית לידו, שהוא אלף רמות מעליי, שאני קטנה לידו, חסרת בטחון ברמות קיצוניות לפעמים, ומה לא עוד... אבל מה, זה לא תמיד ככה
הבעיה היא שלרוב אני יכולה להרגיש ככה^, ולפעמים אני יכולה להרגיש הכי מושלמת בעולם, הכי טובה בעולם, הכי אוהבת, ממש להתגאות.
זה דברים שאני לא יכולה לדבר איתו עליהם, אני רוצה לפתור את הדילמה הזו בעצמי.
הוא אומר שכרגע בגלל כל המצב שהוא נמצא בו, הוא לא מסוגל לספוג ריבים או וויכוחים מיותרים, הוא רוצה שקט, הוא רוצה שיבינו אותו.
יש לו בגלל זה גם מצבי רוח משתנים, והוא אמר את זה עוד מלפני כמה זמן, אם את לא מסוגלת להכיל את מה שקורה פה אל תשארי סתם ותגידי לי עכשיו אם את נשארת.
כי אם תלכי באיזה שהוא שלב ותגידי שאת לא מסוגלת זה מה שהכי שיפיל אותי ולא יודע אם אקום.
אני חוששת מהעתיד, הוא גם לא עובד, וגם אני לא, יש לי בעיות עם התז שמונעות ממני להתקבל לעבודות.
אני מרגישה שאבדתי את עצמי, אני כבר לא יודעת מה לעשות
אני כבר לא יודעת מה לחשוב, אני מפחדת ללכת, ואני מפחדת להשאר, לא ברור לי מה אני מרגישה, אני כבר לא יודעת, אני מבולבלת, אפילו את הפוסט הזה היה לי קשה לכתוב..
יש בינינו אהבה חזקה מאוד באמת, אהבה עמוקה כזו, לא חסר ריגושים גם אחרי 4 שנים, אבל משהו לא מסתדר לי, משהו מציק לי!
פעם אני מטורפת על הבן אדם, מרגישה שיש לי את כל הכוחות בעולם להשאר לעזור לו ולהכיל, ורק מדמיינת את העתיד שלנו, מחכה שהכל ייגמר כדי להתחיל להגשים את החלומות שלנו, ופעם אני חוששת ברמות, מפחדת, בוכה, מתחרפנת, רבה, אני לא יודעת. מה עליי לעשות?