אני רוצה ולא רוצה להיות אישה. אני קרוע...

היי,
אני רק רוצה לשתף. אם מישהו חווה אותה סיטואציה, אשמח לדבר איתו.

רק רוצה להקדים עניין אחד,
הייתי ממש ביישן עד לפני 4 שנים, לפני שנפתחתי כשיצאתי מהבית. זה קרה בעקבות ביטחון עצמי נמוך, לא באמת הערכתי את עצמי. אני עדיין לא מעריך את עצמי כל-כך, אבל יש השתפרות...
גם היה איזה שנתיים שעשו לי את המוות בתיכון, כשצחקו עליי בקטע רציני, זה כאב. מאד.
גם עם חברים שלי לא הרגשתי בנוח (כשהכרתי חברים).

אני שמח על החיים שלי. אני לא מצטער. אבל אני מבין שיש דברים שאני צריך לפתור.

יש לי פנטזיה שתופסת חלק גדול מהתשוקה המינית שלי, וזה להיות אישה, ממש, לא יודע למה אני רוצה בזה. מצד שני, אני לא רוצה בזה כי זה נוגד את הדרך חיים שאני מאמין בה, ואני מרגיש את זה רק בשטף רגשות זמני.
בנוסף, אני רוצה לאהוב מישהי, אני רוצה ילדים משלי, אני רוצה אישה שתהיה לצידי. אבל בתשוקה המינית יש לא מעט פעמים שאני רוצה להיות אישה, ממש.
אני סבוך בתוך סבך קוצים, שכל תזוזה קטנה שלי אני נדקר, ככה אני מרגיש.
לפעמים יש לי חלומות על זה,אבל אני לא ממש זוכר את החלומות שלי, לכן רק את ההתחלה אני זוכר. אני יודע שזה לא הגיוני להחליף גוף עם בחורה רק ליום אחד ולראות פשוט איך זה מרגיש, איך החיים בתור אישה נראים. אני לא חושב שזה יהיה שחור ולבן, אבל כל הקשרים עם אנשים, החברויות, איך שרואים דברים. זה אני כנראה לא אשיג גם אם אהיה בגוף שונה...
גם אני רוצה להתנהג כמו בחורה מדי פעם, אבל אני לא נותן לעצמי לעשות דבר כזה. למרות שלפעמים זה כיף. אוף.

אפילו היה לי כמה מחשבות לקנות בגדי נשים וללכת לאיזה בר להטב כזה או אחר, ולנסות את מזלי. אבל אני לא באמת רוצה בזה, אני לא רוצה. אני יודע לאן אני יתדרדר בסוף, אני יודע כמה זה ישפיע עליי, אני לא אוכל לחיות עם עצמי, זה יציק לי יום יום, מה שעשיתי. לא רק בגלל שזה נוגד את הדרך חיים שלי, אלא גם מפני שזה נוגד אותי, עצמי! אני לא טיפוס כזה. אני לא טיפוס כזה שנותן לשטף רגשות לסחוף אותו, אני לא טיפוס חלש, אני שומר כמעט הכל לעצמי. לא רוצה לשתף. ברור שזה ישפיע על מה חושבים עליי. אבל מצד שני, זה אבן שיושבת על לבי, בלי תחושת שותפות עם מישהו בסדן המונח על ליבי.
אני רוצה חבר, שהייתי יכול לשתף אותו בזה, והוא היה מבין, כי הוא בדיוק כזה, בעצמו, הוא מבין על מה אני מדבר. אבל אין לי. אין לי. וכל מי ששיתפתי איתו באינטרנט בסוף פרח והלך. והאמת אני גם מבין, כמה כבר אפשר לסחוט ולסחוט ולסחוט... אבל זה אף פעם לא כמו שיתוף במציאות, ובכי, וחיבוק, ועצות לשיפור, ולדבר איתי, ולעזור לי, ולהכיל אותי.

אני שבור.
אנשים יכולים לתת לי עצות, ויכול להיות שהן טובות מאד, אבל בסופו של דבר, זה לא ישתווה אף פעם למישהו שחווה איתי, למישהו שמבין אותי.
וגם אני עצלן מדי כדי לחכות עד שהעצות האלו יפעלו.

אין לי מילים. צינור המילים שלי נסתם, כי זו תחושה שלא ניתן להעביר במילים. תחושה של ייאוש ותקווה בערבוביא.

חשבתי לעצמי, שאם אכיר מישהי שתהיה חברת נפש שלי, שתהיה ממש חלק ממני, אוכל לספר לה את זה, גם אם היא לא תבין, זה עדיין יקל עליי. כי כבר זה שהיא חלק ממני, ירד ממני חלק מהסדן... אבל אותה מישהי כנראה תהיה אשתי לעתיד. ולהכיר בנות כרגע, זה לא נראה באופק. אני אכנס לתסבוכת אם אני אכיר מישהי עכשיו. אני רוצה לייצב את עצמי בשבילה, בשביל שאוכל לאהוב אותה באמת, ושהקשר שלנו לא יידפק על קטנות.

אז כרגע, אני כמו אדם שמגשש באפילה, שמדי פעם נגלית לעינו איזו פיסת אור, ושוב חוזר לאפילה.
הקונפליקט הזה חי אצלי כבר מגיל 17. כשעוד הייתה לי חברה.

יצאתי כאן דכאוני טיפה, אבל האמת אני טיפוס די שמח, זורם, וממש אוהב להכיר אנשים. אבל העניין הזה יושב במסתרי לבי, עד שיבוא מישהו וימצא את המפתח המתאים.

וואי זה מוזר, לא האמנתי שדבר כזה יצא ממני...

אבל באמת אם יש מישהו שחווה את זה, ונטו לשתף איתו. או מישהי שאם חוותה את זה בכיוון הפוך או לא יודע מה. אשמח לשתף...

תודה
.