מרגישה אבודה, לא מצליחה להכיל וזה פשוט טילטל אותי לגמרי ומלא זמן לא הרגשתי ככה

אני גרה בעיר קטנה ויפה בצפון, יש לי פה דירה שקיבלתי מעמותה של רווחה (דירה לחיילים בודדים וכאלה) ובקיצור זה הבית שלי כאן, זה העוגן שלי והתמיכה שלי והקרקע שלי ואם לא היה את זה כניראה הייתי עכשיו סובלת בבית. בקיצור יהיה כואב לי לאבד את זה.
מצד שני העיר קטנה כאן ואין כלום והבנתי את זה ברגע שהלכתי לאילת, הלכתי עם עצמי לאילת לחצי שנה בשביל לעבוד והיום בבוקר חזרתי לבית כדי לסדר כמה עיניינים חשובים לשנה הבאה, אם אני רוצה להשאר פה בדירה אני חייבת לעשות שירות לאומי, הקטע שאני מרגישה את הבום הזה של החזרה למציאות, שם הרגשתי כמו בעולם אחר, תמיד הכרתי אנשים ותמיד הסתובבתי והרגשתי שאני חייה שם, אפילו הספקתי להתאהב שם, אבל מצד שני כאן זה הבית שלי, זה המקום שהציל אותי, יש פה מלא טבע ויפה פה, אני אוהבת את המזג האוויר הנעים והחיים שלי היו יחסית טובים והספיקו לי כשהייתי כאן אבל הלכתי למקום אחר וחוויתי חוויה וחזרתי למקום ופתאום אני מרגישה את הריקנות הזאת ואני מספיק מבובלבלת ולא יודעת מה לעשות עם עצמי, פתאום אני בחדר לא עושה כלום לעומת שם שכניראה הייתי עכשיו בעבודה עושה דברים, פשוט כבר בניתי לעצמי שגרת חיים שם וכן אני תמיד יכולה לחזור לשם שוב אבל אני מתוסבכת כי היה לי מסלול מתוכנן ופתאום נהייתי מעורערת לגביו וקשה לדעת מה לבחור, אני אפילו לא יודעת איזה שירות לאומי לעשות.. בקיצור רוצה את 2 הדברים ופוחדת להפסיד משהו אבל אני יודעת שזה לא הולך ככה ואי אפשר לקבל הכול. אני יודעת שאני צריכה מסגרת השאלה מה.
אגב התחלתי את השירות לאומי, זה פשוט כיף שיש צוות מכיל וזה לא כמו בעבודה שיש בוס קשוח ואני עובדת עם ילדים של רווחה אבל התחלתי יומיים והרגשתי שאני לא מסוגלת להמשיך בגלל המצוקה שיש לי בלב וחזרתי לאילת ואני לא עובדת וגם כאן מרגישה אבודה ואני מרגישה שאני עומדת לאבד את המקום שלי שם ושבשירות לאומי יעיפו אותי ובקיצור זה כמו גלגל כזה שאני לא מצליחה לעצור ואני רק נאבדת ונאבדת ולא יודעת מה נכון לי ואני יותר מדי חושבת ולא עושה כלום ואני משתגעת מבפנים וזה כבר מדכא.
כאילו מצד אחד מרגישה תקועה שם, כאילו אני חוזרת לעבר, לאיך שהייתי לפני שהלכתי לאילת, פתאום כול המחשבות מפעם חזרו אליי, מלא טריגרים כאלה, מצד שני אילת זה לחיות באי וודאות וזה לא המקום הבטוח, נגיד פתאום עלולים להעיף אותי מהעבודה בגלל איזשהי סיבה ואז אהיה בלי מגורי עובדים.
ניראלי אני פשוט לא מצליחה להמשיך הלאה כי זאת חוויה עוצמתית מדי הייתה ברמה ששכחתי מה זה לחשוב וחייתי ממש ״את הרגע״ ופתאום הלא לעשות כלום הזה גרם לשקט מדכא כזה שאני לא מצליחה להכיל וזה פשוט טילטל אותי לגמרי ומלא זמן לא הרגשתי ככה, כאילו לא יודעת לאן אני שייכת.
אשמח ממש לעצות. תודה אם הגעתם עד לכאן :)