קשה לי כ"כ! מתפתה לשתות אקונומיקה ולגמור עם זה...

אני מדוכאת,חלשה ומכוערת..כל הזמן עולות לי המחשבות האלו של,למה קיבלתי את החיים האלו..קשה לי להסתכל על עצמי במראה..כל היום אני רק בוכה ואני מרגישה כאילו אני מתה מבפנים..אני כל כך מתפתה לחזור לחתוך,להוציא את כל הכאב עם הדם,לייסר את עצמי..ביסודי עברתי בריונות,היו לי חברות אבל הן ממש לא היו שם לצידי ותמכו בי,מעולם לא עברתי חרם,ואני יודעת שיש כאלה שעברו דברים הרבה יותר גרועים..אבל זה עדיין משפיע עליי,ניסיתי להדחיק,זה לא עובד..אין לי חברים,אני לבד,אני מרגישה בודדה,אין לי למי לבכות,נמאס לי לחייך כל הזמן חיוך מזויף,כל פעם ששואלים אותי ״אם הכל בסדר״ אני צריכה לשקר..אני לא מראה את הדיכאון שלי,כך שאף אחד לא יכול לנחש..אבל כשאני לבד אני כולי שקועה בדיכאון ומלאה במחשבות אובדניות..הכל בסדר כרגע בבית הספר,לא מתאכזרים אליי בצורה מסוימת,אני די בסדר עם כולם,יש לי מלא נערים ונערות ממש נחמדים בכיתה שלי,מתעניינים וממש חמודים!..יש כמה בנות שבאמת מנסות להתחבר אליי ומנסות להיות חברות שלי,אבל כל פעם שאני איתן,אני שותקת,כמו דג,לא כי אין לי מה להגיד או כי אני לא מרגישה קשורה,אלא פשוט כי אני מתביישת..כל השבוע (שעבר) הייתי בבית מיום ראשון עד יום חמישי (ביום שישי חזרתי ללימודים),הרגשתי מדוכאת,לא היה לי חשק לקום מהמיטה ולצאת מהחדר,אני חוששת שיש לי חרדה חברתית או פחד מאנשים...קשה לי לצאת מהבית ולראות אנשים,כי כל פעם שאני יוצאת ועוברת ברחוב לדוגמא אני מרגישה כאילו כל בן אדם שחולף על פניי בוחן אותי/שופט אותי..וזה מאוד מקשה עליי להתחבר אל אנשים חדשים..כשמישהי ניגש אליי כיחיד אז יותר קל לי לדבר בחופשיות ובפתיחות אבל אם באים אליי בזוגות או חבורות למיניהן אז זה מ-מ-ש מקשה עליי..בגלל החיסורים שלי אז היועצת קבעה לי פגישה איתה על בסיס של פעם בשבוע,לפני כשנה היו לנו שיחות,בגלל המצב החברתי שלי..ואני חייבת להגיד,שבפגישות שהיו לנו שנה שעברה,שיקרתי לה,כל שאלה שהיא שאלה,התשובות היו שקר וכזב..לא רציתי לשתף,פחדתי שהיא תדווח להורים,שהיא תלעג לי..הפעם החלטתי לשתף!,לחלוק איתה,כי הבנתי שזאת הדרך היחידה שבה אוכל לעזור לעצמי!..אך עדיין,אני שקועה בדיכאון ובמחשבות האובדניות..בא לי לחתוך,אך אני יודעת שלא אחזור לעשות את זה,למרות שזה מאוד מפתה..לא אעשה זאת..בעבר ניסיתי להתאבד בתליה..זה לא עבד כי השתפנתי,בשנייה שבה הרגשתי שאני מאבדת את ההכרה,השתפנתי,כי פחדתי מהלא נודע,החוסר וודאות הזה חירפן אותי,המחשבה שאין דרך חזרה הפחידה אותי כך שלבסוף לא עשיתי את זה..כרגע המצב הרבה יותר חמור,הכל התדרדר..חשבתי פשוט לשתות כוס אקונומיקה וזהו..מוות איטי...בלי יותר מדי סבל..פשוט לשתות ולחכות שזה יעשה את שלו..אך עדיין,אני פוחדת מה״אין דרך חזרה״..כרגע אני לא פוגעת בעצמי פיזית,לא חותכת,לא מרעיבה לא כלום..אבל מה שקורה לי בפנים הרבה יותר קשה..אני מאוד אשמח לעזרה מאנשים,שעברו את זה והתגברו ואשמח לקבל עצות על איך להתגבר על הדיכאון הזה!..אין לי קשר טוב עם אמא,אני יותר ילדה של אבא,הקשר שלי איתה מעולם לא היה טוב,אני לא מרבה לריב איתה וזה בטח שלא גיל ההתבגרות,זה משהו עמוק יותר..אני לא אוהבת אותה כבן אדם,מעולם לא אהבתי אותה,זה שהיא הביאה אותי לעולם לא אומר בהכרח שאני צריכה לאהוב אותה!,אין לה רגש אימהי,מעולם לא התנהגה כמו ״אמא״ כל הזמן רמסה לי את הביטחון..מה שעוד יותר מדכא אותי...אני ממש לא רוצה לשתף את אבא שלי!,הוא אדיש,אני לא מאמינה שהוא יכול לעזור לי באיזשהי צורה..האופציה היחידה שיש לי היא היועצת..היא הציעה לי ללכת לפסיכולוג..אני עדיין שוקלת את זה..אני יודעת שזה מאוד מומלץ,אבל אני פוחדת שאני אכנס לחרדות ואשקר גם לו,ואשתוק כמו דג כל השיחה,וזה יהיה סתם בזבוז זמן אחד גדול..בבקשה תעזרו לי!!