אני יהודי והיא נוצריה, לספר את זה? זה יתרום לקשר שלנו?

שלום לכולם!

אני בחור באמצע שנות השלושים לחייו...
יהודי, מבית מסורתי, ציוני, ומשרת במילואים.
הכרתי מישהי, בדרך לא דרך...
היא נוצרייה, ממדינה אחרת... (לא רוצה להזכיר מהיכן כדי שאנשים שמכירים את הסיפור לא יזהו פרטים). אנחנו שומרים על קשר דרך הרשת...
המטרה בהתחלה הייתה באמת רק לשם ידידות וירטואלית. הכרתי את האבא שהוא בחור מאוד נחמד (וכן! יש לי גם בנושא הזה יסורי מצפון קשים)... יש להם ילד קטן, והיא גרה עם האבא של הילד... היא אמרה לי שאין לה כלום איתו, ואפילו שהיא סולדת ממנו... אז שאלתי אותה למה היא נשארת איתו... (היו לנו המון שיחות נפש לתוך הלילה), היא סיפרה לי שהיא מפחדת לאבד את הילד, שאם היא תעז להיפרד ממנו. היא לא יכולה מבחינה כלכלית לגדל ילד לבד, מה גם שהיא צריכה כיס ענק כדי להילחם עליו... וגם שאם היא תרצה למצוא מישהו אחר, הוא יראה את הילד כמעמסה כלכלית...
היא מרגישה מאוד אומללה שם... ובכלל, היא עברה חיים מאוד קשיים... ההורים שלה לא שם בשבילה. והיא מרגישה מאוד לבד... היא פעם אמרה לי שכל יום היא מרגישה שזאת מלחמה חדשה!
בכל אופן, באיזשהו שלב התחלתי לפתח אליה רגשות רומנטיים...
הנשמה שלה קרנה, הטוב לב שלה יצא לשמיים, ראיתי את האנושיות והנתינה שבה, את כמות האהבה והדאגה שלה, בחיים שלי לא הרגשתי ככה... כל פעם שדיברנו הרגשתי כמו ילד בן שש-עשרה. כל פעם שסיימנו לדבר כבר רציתי לדבר איתה שוב... הייתי כ"כ עצוב שלא דיברנו. חיפשתי אותה כדי רק לדבר...
לא סיפרתי לה על זה... כל יום מחדש ניסיתי לקחת את זה צעד אחורה, ואיכשהו התקדמתי שתי צעדים קדימה.
היא הבינה שמשהו לא בסדר איתי, שאני מרגיש אליה משהו (אולי זאת הייתה משאלת לב). תמיד התחמקתי לענות על השאלה "האם אתה אוהב אותי?". לא הכחשתי, ולא אישרתי... השתמשתי בהומור... והיא ירדה מהנושא עד לפעם שאחריה. היא התחילה לומר לי שהיא מאוד הייתה רוצה מישהו כמוני, הייתי בטוח שגם היא צוחקת איתי, כי תמיד זה היה בחצי צחוק חצי אמת... פחדתי לשאול, אולי באמת לא רציתי לדעת... כי ידעתי מה ההשלכות של זה... עד לאותו רגע, לא הייתי מוכן לשמוע על גידול ילד שאינו שלי!
היו לי מקרים בעבר שפסלתי בגלל הנושא הזה.
אחרי כמה חודשים הייתי בטוח שהיא מרגישה אליי משהו... שאלתי אותה, אבל היא סירבה להגיד לי... היא אמרה שהיא תספר לי רק אחרי שאני אגיד לה מה אני מרגיש אליה... הצלחתי בערמה להוציא את זה ממנה... ואפשר לומר שהתוודענו אחד לשנייה.
אבל הייתי בספק, אולי היא לא אוהבת אותי? אולי היא מחפשת מושיע? אולי היא מחפשת רק "אהבה וירטואלית" כדי לשכוח מצרות היום?
אמרתי לה שאנחנו צריכים לשמור על זה בסוד, ושצריך לקבור את זה עמוק!
היא שאלה בהלם למה? אז עניתי לה שאם האבא של הילד יגלה, הוא יכול לזרוק אותם מכל המדרגות, ואני לא שם כדי לטפל בהם!
ובכלל עדיף להתרחק מזה...
אחרי זה הגיעו החודשיים-שלושה של "אם".
אם היינו קרובים, אם היינו מכירים בזמן אחר, אם היינו מאותה הארץ, אם האבא של הילד לא היה בסביבה, אם, ואם, ואם...
ידעתי לאורך כל הדרך שאני חייב להפסיק עם זה... לא רציתי להיכנס בכלל לשם.
הסיפור היה כ"כ מורכב, והעניין של הדת מאוד הפריע לי... "אני לא יכול לסבול את זה" חשבתי לעצמי, איך המשפחה שלי תקבל את זה? איך אני אקבל את זה? מה אני אחשוב על הילדים שלי?
היא שאלה אותי על זה... סיפרתי לה על קשיי קבלה של המשפחה הצפויים, אבל לא סיפרתי לה על הסערה שמתחוללת בי...
בכל אופן שמרנו על קשר. אנחנו מדברים בשתי פלטפורמות, באחד "אנחנו צריכים לשחק את המשחק" בפלטפורמה השניה דיברנו בפתיחות.
באחד הפעמים היא אמרה לי שהיא רוצה לפרוק את הלב, הסכמתי ואמרתי שכולי אוזן.
היא פצחה בנאום באמת מרגש, כמה שהיא אוהבת אותי, שהיא מרגישה שהיא זכתה בלוטו, שהיא לא מאמינה שאני רואה בילד שלה כילד שלי... וכד'.
הייתי מאוד נרגש, ועניתי לה, "רגע, מה הוא לא שלי? בגדת בי ולא סיפרת לי?" (השתמשתי בהומור כדי להוציא אותה המעצבות שהיא הייתה שרויה בה. וכדי לחזק את מה שאמרתי שאני רואה בילד כילד שלי!)
אני באמת אוהב אותו! התאהבתי בו מהרגע הראשון. הוא מהמם! ילד יפה תואר, מתוק, הוא באמת מקסים!
קיבלתי החלטה! אני מוכן לעבור לשם! אני אחיה עם שניהם, וחלילה, לא אדרוש כלום מהאבא, גם לא מזונות... אני אפשר לו לראות את הילד מתי שהוא רוצה, וכמה שהוא רוצה. אני לא יכול להביא אותם לישראל, אני יודע שאני "אקרע" אותם אחד מהשני... ואני ממש לא רוצה את זה.

המשכנו עם השיחות נפש, באחד מהמקרים היא סיפרה לי שהוא עושה משהו מאוד מגעיל. היה להם חג, והוא אמר לה שאם היא לא... הוא לא יקח את הילד בחג...
מאוד כעסתי עליו! בלי קשר אליי, זה כ"כ מגעיל... אבל היא אמרה לי שהיא לא והיא "תמצא דרך", מאז לא שאלתי אותה על זה, והיא לא סיפרה לי...

תמיד נקרה בי המחשבה שאולי היא לא אוהבת אותי...
מודה, לא האמנתי בזה בלב שלם... שהיא הייתה מדברת איתי זה כאילו נעלם כלא היה. אבל אחרי יום, או יומיים שוב חזרו הרגשות האלה...
חשבתי לעצמי אולי שאני באמת מגזים, איך אני מצפה ממנה שתאמין לי, הרי ברור שאני "מקשקש" בעיניה, גבר זר מארץ רחוקה מבטיח הרים וגבעות לאישה עם ילד, שבשנייה אחת יכול להרוס לה את החיים, יכול לספר לאבא של הילד ואז הסיפור ידוע עם שתי מזוודות במקרה הטוב, או קרטון בפינת רחוב במקרה הפחות טוב, או יריות במקרה הגרוע.
למה שהיא תאמין לי? מה עשיתי כדי לזכות באמון שלה? עד עכשיו רק דיברתי...
היא לא ידעה שאני באמת מתכוון למה שאני אומר! שאני מוכן לתת לה את החיים שלי! שהדבר הכי חשוב לי זה הם! שאני אעשה הכל כדי שיהיה להם טוב! שאני מוכן למות כדי לא לפגוע בהם!
באחד מהפעמים היא "נעלמה" לי לשבועיים, הייתי בטוח שנגמר הסיפור... לאט לאט נרקמה במוחי מחשבה, יותר בגדר של חלום רחוק (לאז) שאני בכל זאת אסע לשם ואדבר איתה כדי לשכנע אותה שאני רציני! שאני אוהב אותה!
אחרי שבועיים דיברנו, (יכול להיות שלא הבנתי אותה כראוי כי לקחתי את זה קשה) היא דיברה איתי.והבנתי ממנה שהיא קיבלה "רגליים קרות", אני לא זוכר את כל מה שהיא אמרה לי, אבל אני זוכר את השאלה שלי "את נפרדת ממני?"
והיא ענתה "בחיים לא אפרד ממך! אני מוכנה לישון ברחוב כל עוד אתה שלי"
הייתי על סף דמעות. לשמוע מהאישה של חיי משפט כזה...
ואח"כ היא שוב נעלמה... לא הבנתי אחרי שאמרה את מה שאמרה היא שוב נעלמה לי!

באותו הזמן סבתא שלי נפטרה. האבא פנה אליי. הוא שאל אותי למה אני עצוב, סיפרתי לו שסבתי נפטרה. היא כמובן השתתף בצערי והיה מאוד מנומס...
הוא התנצל שהוא צריך ללכת לעבודה, כמובן שהבנתי אותו...
עשר דקות אח"כ היא פנתה אליי...
היא אמרה לי שהיא כ"כ מצטערת, אמרתי להם שאני לא אהיה במשך שבוע כי אני אהיה רוב הזמן בבית סבתי... המשכנו לדבר עוד תקופה אח"כ.
עד להעלמות השנייה... שאחריה שוב הייתי בדאון, ניסיתי לדבר איתה כמעט בכל דרך! אחרי קצת פחות מחודש (!!!) היא פנתה אליי... שאלתי אותה מה קרה, היא אמרה לי שאנחנו חייבים להשים לזה סוף, שאלתי אותה למה, היא אמרה לי "אתה יודע כמה אני אוהבת אותך! אבל אני לא יכולה לחשוב שאני יכולה לאבד את הילד, עם כמה שאני אוהבת אותך, הילד במקום ראשון!"
ואז התחבר לי כל הסערה שהתחוללה בה, שהיא הייתה באמת במשבר לאורך כל התקופה... האמת שדי חשבתי על ההשלכות של זה, ביררתי לפני וקיבלתי תשובה שהסיכוי לאבד את הילד אם היא גרה שם הם אפסיים. אבל עדיין הם קיימים.
אמרתי לה שאם הייתי חושב שיש סיכוי שהיא תאבד אותו אני הייתי חותך את זה. לא הייתי מוכן שזה יקרה, ועוד בגללי!
הצלחתי להרגיע אותה, והמשכנו להיות בקשר עוד ארבעה חודשים.
שכל התקופה הזאת אני יודע לסיכונים העצומים שהיא לוקחת על עצמה... שבעיניה אדם זר יכול להרוס לה את החיים ע"פ הגחמות שלו
ולמרות זאת עדיין הייתי בספק שהיא אוהבת אותי... המצב היה כ"כ מורכב...
עד היום הייתי בספק... אתמול דיברנו בצ'ט קבוצתי, שהם לא יודעים מה יש בנינו, אחת מהמשתתפות אמרה שהיא רוצה לעשות בדיקת היריון, שאר המשתתפים בזה אחר זה אמרו בהומור שגם הם רוצים, גם הבנים בחבורה. וגם היא... קפאתי במקום... ידעתי שיש משהו יותר מסתם הומור... לא הגבתי... חשבתי לעצמי אולי אני לוקח את זה קשה? אבל הייתי בטוח שאני עוד אשמע על זה.
והיום דיברנו, היא אמרה לי שהיא רוצה לספר לי משהו...
עניתי שכולי אוזן... היא אמרה לי שיש לה כאבים בחזה. עד כדי כך שהיא לא מסוגלת לשכב על הבטן. ושהיא התחילה לחשוב שהיא בהיריון, והיא אמרה לי שהיא לא... כמובן שאני מאוד דואג לה, גרמתי לה להבטיח שהיא תלך לרופא כדי לבדוק את זה...
האסימון נפל לי...אם היא חשדה שהיא בהיריון, זה אומר שהם...
כן... זה כואב... אבל עד להיום העדפתי לא לדעת...
אני מבין שנפלתי עליה באמצע החיים. שיש לה עבר, שהיא בתקופה...
שאני לא יכול לצפות ממנה ל"הישבע לי אמונים"...
אבל בכל זאת... זה היה כמו חץ ללב...
לא סיפרתי לה שדמעות יורדות לי...
אח"כ עוד צחקנו ואני עדיין חושבתי על זה... לא יכולתי לדבר איתה, וגם אם כן, מה הייתי אומר לה? שהבנתי את זה? שזה מפריע לי?
למי אני יכול לספר את זה? אני גם לא רוצה לעורר שדים? ומה זה יעזור? זה יתרום לקשר שלנו? אני צריך להיות אידיוט כדי לא להבין שטוב לא יצא מזה שאני אשאל אותה, ורק שזה יגרום לי ליותר כאב...