מבית דתי ויצאתי מהארון, אסור לי לדבר על זה במשפחה כאילו אני נגע! שבור מבפנים...

גדלתי בבית דתי, כיפה סרוגה. וכל הזמן באירועים משמחים של חתונה, בר מצווה, ברית שכל הזמן אומרים שבקרוב תורי יגיע... הייתי עצוב לתקופה עד שיטלתי את הפצצה.. אמא שלי ניסתה לחיות בהכחשה וכל אירוע שהיה ידעתי ששוב פעם יגידו לי בקרוב אצלך.. מתי תהיה לך כלה וכו...
הייתה לי שיחה לפני שנים עם אמא שלי על עניין הנטייה והיא כואבת ולא מעקלת.. בכיתי לה שאיני יכול להשתנות.. אמרה לי שיש לי חברים שמשפיעים עליי. ואפילו שראתה שאני מחלל שבת ואמרה לה את זה היא אמרה לי שיש הומואים דתיים תהיה הומו אבל תשמור שבת.. היום היא מקבלת וגם אחים שלי יודעים ונראה לי גם הבעל של אחותי יודע, פשוט שאני מגיע לשולחן שבת לאמא אני לא מדבר על הנושא הזה.. כאילו שזה לא עובר בתוכי הצורך לדבר על זה.. אמא אומרת שהם מקבלים רק לא לדבר על זה.. למה אתה מוציא את זה? למה אתה מנפנף בזה? ועוד מספר שאלות.. שפעם אמרה, אז היום שוב פעם אני לא מדבר על הנושא הזה, כי אני רגיל לא לדבר על זה וזהו.. זה לא מגיע לשולחן שבת.. רק מה שרוצים אז מדברים כגון דברי קודש, שבת וכו'.. אבל לא עליי באופן פרטי.. למרות שהייתי רוצה את התשומת לב, לא בגלל שאני חריג בעולם ה"רגיל"... כדאי שגם אני אהיה במרכז העניינים.. דברים כל כך שרציתי לפתוח עם המשפחה הקטנה ואולי המורחבת פתאום אוסרים עליי לדבר כאילו אני נגע... בחתונה של אחותי באוגוסט, רציתי לספר לאנשים בחתונה וידעתי שהתגובות של המשפחה לא יהיו נעימות ולכן זרמתי איתם.. העניין הוא כזה, שהמשפחה שלי הלכה לחגוג עם אחותי מתחת לתהלוכה של התזמורת ולי לא קרו.. כל המשפחה מתחת לסדין כזה ומולם היה התזמורת.. אני יודע ובטוח שזה היה מכוון בכוונה תחילה. בגלל שאני הומו וכו.. הם אומרים בגלל שאני חילוני אז אני לא יכול לשמוח איתם ואפילו לא להגיד אחת משבע ברכות... זה שבר אותי נפשית אבל המשכתי לשחק את המשחק. האם באמת מי שלא דתי אסור לו להגיד אחת משבע ברכות בחתונה? עוד כמה אפשר להשתיק אותי... אני כרגע בעניין יותר חשוב של מעבר דירה למרכז.. אני מרגיש שאין לי תשובות לשאלות.. אני שבור אם כל הסבל הנפשי שעברתי בילדות ועד היום, נסיתי לשים סוף לחיי בגלל בעיות חברתיות והייתי מתפלל לאל שישנה אצלי את הקללה הזאת.. מה שטוב למשפחה הם הכי מעדיפים.. שישתיקו אותי... אני מרגיש שהרי בעיקר אמא מנסה או ניסתה למנוע ממני להרגיש יותר טוב עם עצמי הופנתה לבריאות הנפש לקחתי כדורים פסיכיאטרים ובגלל זה פתאום הרגשתי בתקופה של דמי אבטלה ארוכה למדי רעידות בגוף... אולי זה בגלל בלי סדר יום...
בקיצור אני מרגיש שאני מקריב יותר מדי בשביל המשפחה שלי... וסותם לעצמי את הפה.. רק שלא אקלקל חתונה או משהו במשפחה.. נכון שלא מקבלים אבל אני לא יכול לחיות איתם ולמנוע סבל וכאב... לי אין חיים? אין דרך חיים? נכון שאמא גידלה אותי כמעט לבד בגלל בעיות התפתחות שלי והיא רצתה שאפצה אותה על זה ואתחתן עם אישה וכו... אני שבור וכל הזמן לא מדבר ולא כלום, אני בקרוב מתחיל גיל 30 ואני רוצה להביא ילדים שאמא תתגאה בי.. להמשיך את השם של השושלת לסבתא ניצולת השואה ומהצד של אבא גם יש ניצול שואה מפורסם. אני בלבטים, אפשר עזרה???