תמיד הייתי שונה וירדו עליי בבית הספר, זה גורם לי עכשיו להתרחק מאנשים בצבא...

שלום אנשים... אני מקווה שתוכלו לעזור לי...
מאז שאני זוכרת את עצמי אני הייתי ילדה שונה.. תמיד בבית ספר הייתי שונה, בחטיבה, בתיכון ואפילו עכשיו בצבא אני מרגישה שאני שונה!
אני גדלתי בבית עם משפחה שדיברה עברית תקנית וככה גדלתי לדבר גם אני, דבר שיצר מצב ביסודי שתמיד הייתי נשמעת שונה משאר הילדים. כל הזמן היו צוחקים על איך שאני מדברת ועל איך שאני נראית(לא שונה מאדם רגיל פשוט קצת מלאה), ורוב שנות היסודי בעצם עברו או בזה שצחקו עלי וירדו עלי או בזה שעשו עלי חרם, ואם זה לא היה חרם אז זה היה להפוך לי את התיק, לקחת לי דברים, לאיים על ילדים שלא יסתובבו איתי ואפילו לקרוע לי את ההזמנות של הבת מצווה מול הפנים. רוב הזמן לא עירבתי את ההורים שלי כי לא רציתי להדאיג אותם אבל לקראת סוף היסודי הם שמו לב שמשהו קורה והתחילו להתערב. מיותר לציין שברגע שהילדים ראו שההורים מגוננים עלי אז הם עוד יותר צחקו עלי על זה שעירבתי את אמא ואבא. כל מה שעברתי ביסודי גרם לי לא לסמוך יותר מידי על אנשים דבר שנגרר גם לחטיבה ולתיכון, ומצאתי את עצמי לאורך 12 שנות לימוד מרגישה שונה מכולם. בהתחלה חשבתי לעצמי שזה תיכון, ואנשים כבר פחות מחפשים להציק לאחרים אבל התברר לי שטעיתי. שם ההצקות היו יותר בפן האישי ופחות התעסקו במראה שלי. אני אדם יחסית שקט ומופנם והאישיות שלי יוצאת בעיקר ליד המשפחה והחברים הקרובים. בתיכון כל הזמן צחקו עלי על זה שאני שקטה ולא באה למסיבות כי אני ילדה טובה מידי וכו' וכו'. אני בטוחה שלא צריך להסביר לכם מה זה רוע של בני נוער שרוצים להיטפל למישהו.
כל פעם שצחקו עלי ירדה לי עוד טיפה מהביטחון העצמי וגרמה לי להעריך את עצמי פחות. אומנם למדתי לענות, אבל זה לא מספיק טוב אחרי שהם שנים יורדים עלי ויודעים שאני בכל זאת נפגעת.
הגעתי לצבא ודווקא עובר עלי שירות סביר ביותר. אני לא מרגישה שמתנכלים אלי, אבל אני כן מרגישה שעדיין כל מה שקקה לי בתור ילדה ונערה משפיע עלי וגורם לי להתרחק מאנשים.
הכרתי במהלך השירות שלי את הבן זוג שלי שהוא אדם מדהים ומקסים עם לב טהור שמנסה כל כך להרים אותי ואת הביטחון שלי אבל פשוט לא מצליח. הוא דואג להזכיר לי כמה שהוא אוהב אותי וכמה שאני יפה בעיניו ומושלמת בעיניו, אבל פשוט קשה לי להאמין! הוא האדם הראשון שהצלחתי באמת לפתוח בפניו את כל מה שעבר עלי במשך שנות היסודי, החטיבה והתיכון ולמרות שהוא לא עבר את מה שאני עברתי, הוא הקשיב ותמך וניסה לעודד ולהגיד שהיום אני במקום אחר.
אני כבר לא יודעת מה לעשות כדי להצליח להרים לעצמי את הביטחום העצמי, כל פעם שאני מסתכלת במראה אני מרגישה מגעיל עם עצמי ואני פשוט לא מצליחה לראות את כל מה שחבר שלי רואה בי ואומר לי שיש בי. אני מפחדת שיימאס לו מזה שאני לא מעריכה את עצמי והוא ילך. אני מרגישה אבודה פשוט.. אני לא מאמינה שלאנשים באמת אכפת ממני, אני לא מאמינה שלאנשים באמת כיף להיות איתי ולידי ואני פשוט לא מאמינה שאני אצליח למנף את עצמי בהמשך החיים כדי ללמוד משו או כדי לעשות משו.
הייתי בתור ילדה ובתור נערה אצל פסיכולוג, עשיתי ריפוי בעיסוק, תרפיה עם בעלי חיים, דיקור סיני, שיחות עם יועצות ומה לא! אם למישהו יש פיתרון אחר לתת לי שאולי יעזור לי לשנות את המצב אני אשמח לשמוע, אני באמת מרגישה אבודה ולא רוצה להרגיש ככה כל החיים בגלל ילדים שהתייחסו אלי ככה כשהייתי קטנה יותר.
אני יודעת שיש לי מה לתת אבל רוב הזנן פשוט קשה לי לראות את זה או להצליח להראות את זה לאנשים אחרים מחשש ששוב יצחקו עלי או ילעגו לי..