אז ככה...עברו שבעה חודשים מאז הפרידה. הכרתי אותה כשהייתי בן 18 וזאת הייתה התקופה אולי הכי יפה שהייתה לי..שנה וחצי של אהבה בלתי נגמרת.
אהבתי בה כל דבר..בקיצוניות שלא חשבתי שקיימת בי עד שהכרתי אותה.. כמובן שכל דבר שמגזימים בו נהרס אז עם הגיוס וההתרחקות הפיסית התחילה הקנאה והתחילו הריבים..כמה חודשים של קשר לא בריא -כשמהצד שלי מגיעות בעיקר תלונות על הבאסה של הצבא, חוסר התעניינות בה וקנאה- גרמו לזה שהיא נפרדה ממני בסופו של דבר.
לא יכול למצוא בה הרבה דברים רעים..היא הייתה האהבה הראשונה שלי והיא באמת מדהימה. אני באמת חושב שהיא אהבה אותי לא פחות ממני, אבל עצם זה שהיא חוותה מע' יחסים לפניי ובכלל הייתה בוגרת יותר גרמו לה להסתכל על דברים בצורה שונה. לי לא היה אומץ להגיד שהקשר לא בריא ולקחת הפסקה כדי באמת להבין מה אני עושה לא בסדר. לה כן היה את האומץ הזה.
בחודשיים הראשונים של הלבד הייתי בדיכאון מוחלט- זה התבטא בערך בכל דבר- מהתיאבון שלי ועד התפקוד בצבא..עד שיום אחד פשוט הבנתי שאני לא יכול לזרוק הכל בגללה. התחלתי להתאפס על עצמי, נאחזתי בחברים ובמשפחה ואפילו התחלתי להנות. למדתי המון על עצמי- הבנתי טעויות שעשיתי והתבגרתי. התחשלתי ולא נתתי לעצמי לפול גם כשהיה ממש קשה. אני יודע ומבין עכשיו הרבה דברים שלא הבנתי לפני כמה חודשים. אבל....אני עדיין רוצה אותה- סטטוס שאני פשוט לא מצליח להיפטר ממנו.. במשך הזמן הזה לא היינו בקשר למעט פעמיים שנפגשנו ואולי 3-4 שיחות טלפון בכל התקופה. הבהרתי לה שאני רוצה לחזור והפעם האחרונה הייתה לפני חודש. היא בשלה- היא שמה לב להתבגרות ולשינוי שעשיתי אבל לפי מה שהיא אומרת היא "לא יכולה לחזור אחורה"..אני חשוב לה ואני יודע את זה..אבל זה לא מספיק.
היום היינו אמורים להיות שנתיים ביחד...אני יודע שבסופו של דבר יהיה בסדר ואני באמת מאמין בזה. מה לעשות?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות