נפרדתי ממנו כי הוא לא מוכן להתחייב ומתנהג בילדותיות, פעלתי נכון או שאני אתחרט?

הסיפור שלי הוא כזה..
אני יוצאת, או אפשר להגיד יצאתי עד מלפני כחודש עם בן הזוג שלי במשך 5 שנים , עוד מתקופת השירות הצבאי שלנו, בן זוגי בגילי.
לאחר מכן שנינו הלכנו ללמוד באוניברסיטה תואר ראשון, והשנה סיימנו את הלימודים.
שנינו עובדים בעבודה מסודרת, וגרים עם ההורים.
במהלך כל הקשר בינינו ראיתי בו חוסר עצמאיות מסוימת, תלוי בהורים יותר ממני, בדעות שלהם, נורא קשור לבית. אני כאחת שמאוד עצמאית וגם לא בדיוק מסתדרת עם ההורים לא ממש הבנתי את זה, אבל לא התערבתי כי היינו קטנים וחשבתי עם הגיל זה ישתחרר לו ויעבור.
במהלך השנה שנה וחצי האחרונות התחלנו, או יותר נכון אני התחלתי לדבר איתו על מגורים משותפים בעתיד. בתחילה לא היה ניתן בכלל להגיד לו את זה, היה משקשק מפחד ולא דמיין אפילו את עזיבת הבית. היה מתרץ הכל בכסף, לימודים, זמן, וכדומה.
הלימודים נשמעו לי כמו תירוץ לגיטימי אז עזבתי את זה וחיכיתי בסבלנות.
חשוב לי לציין שבמקביל אני סובלת בבית והוא יודע את זה, אני לא מסתדרת עם ההורים וכבר ממזמן רציתי לעזוב את הבית..
כל תקופת הלימודים המערכת יחסים הייתה בסדר גמור, שיחות על העתיד, על עזיבת הארץ אפילו ביחד, משפחה משותפת, נישואין,אהבה גדולה , לא חשדתי שהכל יתנפץ לי בפנים כמו שתראו תכף..
בשנה האחרונה ללימודים הגענו להסכמה הדדית שבסיומם נעזוב את הבית.
השנה סיימנו את הלימודים, והתחלתי יותר ללחוץ ולהבין מתי בדיוק הוא מתכוון להתקדם.
פה התחיל הבלאגן, שוב תירוצים של כסף, של חוסר זמן, של שאיפות לקנות בית בעתיד וחוסר רצון לבזבז את הכסף על שכירות..
הרבה שיחות שלא מגיעות לשום מקום,
ואז לפני חודש שבו הוא קצת רב עם ההורים ואמר לי טוב בואי נעזוב את הבית, הלכנו לחפש דירות, לאחר חיפושים אינטנסיביים שבהם לא חשדתי בדבר והייתי בטוחה שסוףסוף הכל הולך להיות כמצופה, מצאנו דירה.
אך ימים לפני חתימת החוזה הוא פשוט התחרט. הסיבה? פחד פחד ופחד.
דבר נוסף שגיליתי זה שפעם הוא היה מדמיין אותנו בחופה, וכרגע הוא הגיע למסקנה שהוא לא רוצה אף פעם להתחתן, למה? כי הוא מרגיש שזה הורס את הקשר בין בני הזוג. (כל זה מטפטפים לו שותפים שלו לעבודה מבוגרים ממנו גרושים) חשוב לי לציין שלא לחצתי ולא דיברתי על חתונה זה לא מה שחשוב לי כרגע, רק רוצה לעזוב את הבית ולהתקדם כמו בני זוג רגילים שיוצאים כבר תקופה ארוכה.
לא משנה כמה סבלנית ניסיתי להיות, להבין ממה הפחד, לדבר , לא הצלחנו להגיע לעמק השווה, ולא הפסקנו לריב , הקשר כבר לא מה שהוא היה, ונפרדתי ממנו בסופו של דבר
הוא דיבר איתי כמה פעמים, ניסה שוב במילים חסרות טעם להגיד לי שכן אני אעבור לגור איתך ושאני אוהב אותך, ולא רוצה לאבד אותך אבל זה כל מה ששמעתי כל השנה האחרונה, ככה שאין לי בדיוק אמונה בכך..רק מדבר על אהבה ודברים שיקרו בעתיד ושאני צודקת, בקיצור מרגישה שהוא מערבב אותי מהפחד שאני אעזוב אותו, אבל לא עושה מעשים או שינויים קונקרטיים.

אמרתי לו שכאשר הוא יעזוב את הבית ויגור לבד אני אוכל לנסות להכיר אותו מחדש ולהתחיל הכל שוב פעם במידה ונהיה שנינו במקום הזה בחיים, אם הוא יעשה את זה לבד זה יראה לי שהוא נהיה איכשהו עצמאי בלי שאני אלחץ עליו.
הוא לא ציפה לזה ואמר לי שאם ככה כדאי שאני אמצא מישהו חדש.
טוב אז עזבתי אותו והחלטתי שאין טעם יותר לנסות ואז הוא שלח לי הודעה שהוא רוצה להתבגר כדי שנוכל להיות ביחד , וזהו מאז אני לבד, יוצאת עם חברים, מטיילת וממשיכה הלאה אפשר להגיד.
יש לי תמיכה רבה במה שהחלטתי מצד החברים המשפחה, וגם אני מראה מבחוץ את הביטחון בהחלטה.
אבל כמובן שלפעמים כשאני לבד אני מתחילה לחשוב ולהיות מבולבלת שוב, זה עובר, ואז זה חוזר, ואני מפחדת לעשות טעות ולאבד את אהבת חיי בגלל משהו זמני שיכול להשתנות, או מצד שני מפחדת לבזבז עוד 5 שנים על מישהו חסר טעם שיאכזב אותי בהחלטות כאלה גם בעתיד...
מה ההחלטה הנכונה?