אז ככה,... יש לי בעיה דיי מורכבת מבחינתי, וזה כשקרו לי בעבר מקרים שאני סתם במוד רגיל ו'לא מחייכת' ולאדם שמולי נדמה שאכפת לו שאולי אני 'לא שמחה', או 'דואגת' או אפילו 'חולה' ואז הוא שואל אותי מה קרה? ולמה את ככה? את עצובה? את מרגישה טוב?ואם הכל בסדר? אני יודעת שזה נורא נחמד ומתחשב, אבל במצב שלי זה פועל בדיוק ההפך, אני שונאת פשוט שונאת את זה!, כי אני סה"כ לא מרגישה שום דבר או מרגישה בקטנה, ואז שמישהו אומר לי את זה זה בשניות מערער אותי אני לא בנאדם כ"כ חזק... וזה גורם לי להרגיש שמשהו בי לא תקין ןשמתי לב רק לאחרונה שכתוצאה מזה, כבר שנים שאני מרגישה חייבת לחייך חיוך מזוייף קבוע מהסיבה שלא ישאלו ולא יגדיו ולא יחשבו שרע לי או אולי משהו אישי נגד מישהו... ובעיקר כדי לא להגיע למצב שמערערים אותי ,, ואז בסוף אני באמת מרגישה חולה מזה, מרגישה רע וחולה מהניסיון לשדר תמיד ש'הכל בסדר, ואני שמחה, הנה' ...
הסיבה הנוספת שגורמת לי להרגיש מזוייפת הןא הצורך הנואש שלי להרגיש שאנשים סביבי אוהבים אותי, ... אני מפחדת להראות מדכאת , או לעשות משהו לא נכון וכתוצאה להיות שנואה... והדחף הזה שיקבלו אותי גורם לי להתנהג אחרת ממי שאני, להפוך לחסרת אישיות... וזה גומר אותי...
אם זה קשור(?-), אני גם מנסה לצאת מחרדות , וקשה לי נורא לצאת ולהנות מחוץ לבית בגלל דאגות ולחצים..
סליחה שאני קיצונית, מילים יכולות להשפיע עליי בצורה קיצןנית והרסנית... ולכן אני פונה כאן, מה לעשות? האם יש עצות? האם יש עוד שחוו דברים דומים?,ואיך להתמודד ולהתגבר?, (אם אפשר לא כדןרים ופסיכולוגים בבקשה...)
❤
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות