הייתי באוהבת בבחור בגיל 13, האהבה הראשונה שלי. לצערי הוא נפטר מלוקמיה ולא היתה לנו אפשרות לממש את זה. כי מה זה כבר אהבה בגיל 13.. להחזיק ידיים ולהתנשק על הלחי ולהיות חמודים. כשהוא מת זה שרט אותי ופצע אותי כל כך עמוק, זה גרם לי להבין ששום דבר לא נצחי ולא הוגן שהכל בסופו של דבר מתפורר לנו מהידיים. היו לי בני זוג מאז שהרגישו שמשהו בי מקולקל ורצו "להציל" אותי כי מעבר לטראומה הדבר השאיר בי נטיות אובדניות ובעיות דיכאון אבל לא הצלחתי לאהוב אותם בלב שלם. הכל נהיר לי באופן מכאיב. אני לא מדברת על זה ולא פותחת את הפה כי אני יודעת מה אנשים יגידו לי ומה אני אענה להם. אני הלכתי לפסיכיאטרית לטיפול תרופתי אבל זה לא מועיל. אני רוצה לראות את העולם נשרף ולא רוצה שהשמש תעלה בעולם שהוא לא נמצא בו. כל פעם שהרוח נושבת בלילה אני מרגישה שהוא חושב עלי. אני בוכה ספונטנית בלילות, צורחת אל תוך הכרית, מפנטזת על לפתוח את המעיים שלי עם סכין מטבח, אני תיק. אני לא אספר לאף אחד כי אני יודעת מה אשמע, אני יודעת מה יקרה בסופו של דבר וזה לא יוביל לשום דבר טוב. אני שבורה ולא מוצאת דרך לתקן את עצמי. עברו עשר שנים והכאב לא מקהה. אני פשוט צריכה לפרוק, וכרגע אין תוכניות בטלווזיה כדי להסיח את דעתי.
אז אם רק תוכלו לעודד אותי קצת ולתת לי מעט מהצומי שאני זקוקה לו-ליטוף קטן על הראש אני איהיה אסירת תודה.
גמר חתימה טובה לכולם.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025