אני לא יודעת לשים את האצבע על מה דפוק בי. מהרגע שהשתחררתי מהצבא הדיכאון או מה שזה לא יהיה, התעצם (תמיד הייתי רצינית ורגישה ועם ערך עצמי נמוך זה לא צץ פתאום) אני הולכת לטיפול פסיכולוגי שנתיים וכבר כמה פעמים שאלתי את הפסיכולוגית שלי אם זה דיכאון והיא אמרה שזו עצבות וחרדה. אני יודעת שאני לא בעלת מקצוע אבל אני לא מסכימה איתה. אולי אני מסלפת אמיתות בטיפול ולא מדגישה לה מה באמת קורה איתי. אני מתבאסת לקום בבוקר. אני עם גישת חיים פסימית ורואת שחורות. לא מאמינה בעצמי, מזלזלת ושונאת את עצמי. אין לי מוטיבציה לכלום. בוכה המון. חושבת שרוב האנשים אגואיסטים וצבועים ופשוט רעים. הלוואי והיה לי כוח לכתוב כאן הכל... בכל מקרה. אני מודעת (זו האמת) שהדימוי שלי בעיני עצמי לא מציאותי. יש לי הישגים טובים, מבחינה לימודית. אני בדרך כלל מצטיינת, יצירתית. אנשים מתייעצים איתי (למרבה האירוניה אני מייעצת לאחרים עם עצבות וסיטואציות של מצבים נפשיים קשים.) ואני מודעת למעלות שלי. אני פשוט לא מאמינה בעצמי ו.... לא אוהבת את עצמי. אני מרגישה שקשה לי לחיות וקשה לי להסביר את זה. כשאני משתפת עם אחרים אני נתקלת בביקורת דוחה (שהחיים שלי נורא יפים ומה יש לי להתלונן, בעיקר מצד המשפחה טענות שהחיים לא דבש וצריך להתמודד) אני מרגישה שהם לא מבינים שזה מעבר ל"התבכיינות" יש כאן מוטיב של להיות ערה לילות שלמים ולבכות, להתעורר ולהתבאס שמתחיל יום חדש, להרגיש אדישות למצבים, לשנוא בני אדם. יש לי בן זוג תומך שהוא די מה שמחזיק אותי שפויה. לאחרונה התחלתי תואר, אני מרגישה עומס נפשי ומתח. (לא חדש לי, זה ככה בדרך כלל עם הכל) וזה כולה שבועיים ראשונים. אני לא יודעת מה לעשות אם להמשיך או לא.מרגישה שמצפים ממני להרבה (לחץ מצד ההורים שמאוד אוהבים להשוויץ בכמה אני מוכשרת וחכמה) החרדות שלי ממבחנים ומהישגים כמו גם העובדה שרע לי לחיות (לא אין לי נטיות אובדניות, אני פשוט עצובה 90 אחוז מהזמן ומרגישה חרא.) את הטיפול עזבתי לא מזמן כי הוא פשוט העלה חרס. מה לעשות? למי לפנות? אני מרגישה מוצפת מדי.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות