גם הדברים הקטנים מכניסים אותי לחרדות מטורפות, מרגישה בודדה

אני פשוט לא יכולה יותר, אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, כל כך אבודה...
אני לא יכולה לתפקד כמו בן אדם נורמלי...אני לא מסוגלת לעשות דברים נורמליים בלי לחשוש או לחשוב מיליון פעמים לפני...ואלה דברים פשוטים שכל אחד עושה בטבעיות בלי להקדיש לזה יותר מידי זמן למחשבה, כמו למשל להזמין מונית, לעלות לאוטובוס, להתקשר להזמין תור למקום כלשהו, דברים כאלה מסבכים לי את החיים, הדברים הקטנים האלה מכניסים אותי לחרדות מטורפות. אני לא מסוגלת לצאת החוצה בלי לחשוב שמסתכלים עליי מוזר ושאני נראית לא בסדר. ושלא נדבר על הבעיות החברתיות שזה גורם! אני לא מצליחה להתחבר לאנשים, להיות קלילה וזורמת, לא מצליחה פשוט לדבר! התחלתי ללמוד השנה ואני פשוט לא מסוגלת לראות את כולם ביחד, צוחקים, משוחחים... ומה איתי??לי לא מגיע??אני כל כך אוהבת להיות בחברת אנשים, כל כך אוהבת להביע את דעתי ולשמוע אחרים, אבל לא מצליחה להציג את מי שאני באמת...אין לי אף אחד חוץ מחבר שלי ומחברה קרובה שלי.. הלימודים עצמם מאוד מעניינים אבל זה לא שווה כלום כשמבחינה חברתית אני לבד!!!לא מצליחה להתרכז... יש מישהי אחת שאני מכירה שלומדת איתי אבל אני כבר מרגישה שאני סתם נדבקת ומציקה ואני לא רוצה...אני פשוט מסתכלת על אנשים ובוחנת את ההתנהגות שלהם ולא מבינה איך הם מדברים אחד עם השני איך הם לא מתביישים לעשות ככה וככה...אני לא יודעת ממתי הבעיה הזאת התחילה ואם זה איכשהו קשור לדברים שקרו בעבר(יש לי זכרונות לא נעימים כל כך מהילדות שקשורים למשפחה אבל נראה לי שכל האחים שלי בסדר אז לא יודעת..אולי זה משפיע על כל אחד שונה, אם בכלל) אבל זה מציק לי כבר מספיק זמן..אין מצב שאני מספרת על זה למישהו מהמשפחה...או לחבר שלי.כשניסיתי איכשהו לספר לחברה שלי על זה היא לא ממש הבינה כי היא לא מכירה אותי בתור בן אדם סגור..כי כשאני איתם אני הכי שמחה בעולם, הכי מדברת ולא מתביישת..אבל זה רק איתם..פעם חשבתי שזה בגלל המראה אבל ככל שהתבגרתי והשתנתי חיצונית הבנתי שזה לא מה שחשוב..כי מישהי יכולה להיראות לא הכי טוב אבל אם יש לה ביטחון עצמי ופה שמדבר אז הכל מתגמד.. אני באמת חושבת שיש בי פוטנציאל ואני כן חושבת שאני אדם מעניין (בלי התנשאות) וכן אפשר לנהל איתי שיחה ולהתייעץ איתי על הכל...אבל שוב הבעיה הזאת, וזה צץ כל הזמן ולא עוזב אותי ולא מרפה לי את המחשבות..עייפתי!! יהיה קל להציע לי לפנות לאיש מקצוע ואני חשבתי על זה מלא פעמים...אבל אם אני לא מצליחה להתקשר להזמין תור למקום כלשהו בטח שאני לא מסוגלת לפנות לאיש מקצוע!! אז זה לא ממש בא בחשבון...אני פשוט סובלת, אני רוצה להיות נורמלית!אני רוצה לצעוק לחבר שלי שיסתכל עליי ויבין שאני לא חיה חיים נורמליים!
אני פשוט לא מוצאת את עצמי.. אין לי חשק לעשות כלום יותר..לא מאמינה שאלה החיים שאני חיה...זה לא מה שדמיינתי לי בראש... בא לי להפגיש את המציאות עם החלום...נמאס לי לחשוב מה היה קורה אם ואם ואם ובינתיים לא קורה כלום...תעזרו לי אני משתגעת!