נדלקתי על מישהו מהשרד בבסיס ואני לא יודע מה לעשות בקשר לזה

שלום כולם
קוראים לי אלכס, ואני חייל מתנדב שמשרת בחיל האוויר ותפקידי הוא מש"ק שלישות. התגייסתי בקיץ האחרון ואני אמור להשתחרר ביוני הקרוב.
אז בכל מקרה, מגיל קטן תמיד ידעתי שיש בי משהו... בואו נגיד משהו אחר. תמיד איכשהו הסתכלתי על גברים בצורה אחרת מאשר שאר הבנים סביבי. תמיד הם נראו לי מאוד מושכים, יפים ומושלמים. ובגיל ההתבגרות כאשר כולם התחילו להתעניין בבני המין השני, אני יותר הסתכלתי על בני מיני. אחרי מספר שנים של בלבול, הכחשה ואמירות כגון "זה רק הורמונים זה יעבור" השלמתי עם העובדה שיש לי משיכה גם לגברים וגם לנשים (אבל בואו נגיד שהמשיכה שלי לגברים יותר חזקה). למרבה הצער עדיין לא יצאתי מהארון ולא נראה לי שזה יקרה בזמן הקרוב (אבל זה לא רלוונטי עכשיו).
בכל מקרה, במשרד בו אני משרת של חייל מסויים. בואו נכנה אותו קייל. כשראיתי את קייל בפעם הראשונה אמרתי לעצמי "וואו... לא ידעתי שיש כאלה חתיכים כאן בחיל האוויר" כי הוא באמת בחור מאוד נאה. הוא נראה ממש כמו גרסה יותר גבוהה של דילן אובריין. בהתחלה לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים כי... ובכן הוא ממש חתיך. אבל ככל שהזמן עבר והנוחכות שלי במשרד הייתה יותר ויותר גדולה והצלחתי למצוא אנשים שאני באמת יכול להגדיר כחברים (דבר שמעולם לא היה לי בעבר) המחשבות שלי על קייל השתנו. בהתחלה אמרתי לעצמי "זו רק הדלקות רגעית זה יעבור" אבל זה לא עבר. הזמן התקדם וההילדקות שלי הפכה להתאהבות. כל יום מחדש אני רק רוצה לבוא לבסיס רק כדי לראות את קייל, לראות את החיוך המקסים שלו, לשמוע את הקול הסקסי שלו ופשוט להיות עד לאישיות המדהימה שלו. אני לא מסוגל להוציא אותו מהראש ואני כל הזמן חושב עליו ואפילו יש לי פנטזיות שאולי גם הוא חושב עליי את אותו הדבר. ולפעמים אני חולם בלילה שאני והוא יחד.
זה כיף להיות מאוהב. זו הרגשה נהדרת של אופטימיות, שמחה. זה מרגיש שאתם על ענן וששום דבר לא יכול להרוס. מעולם לא הייתי מאוהב בעבר והרגשה כזו פשוט עושה לי טוב. הפכתי מהאדם הסופר פסימי והממורמר עם שנאה עצמית לאדם אופטימי ושמח ואני פתאום כן מתחיל לראות את הצדדים הטובים שבי ואפילו אני הפסקתי לחשוב על עצמי כאדם מכוער. אני לא יודע אם זה כי התאהבתי או שהגעתי למסגרת בה טוב לי. אבל אני מרגיש אחר.
אבל מצד שני, העניין הופך ליותר מסובך כאשר האדם עליו נדלקתי הוא זכר. ועוד יותר מבאס שהוא (ככל הנראה אני לא בטוח במאה אחוז) סטרייט. המחשבה הזו גם די מעציבה אותי. כי אני יודע שלא חשוב מה יקרה, כנראה אין תקווה לאיזה סוף טוב. בעיקר שמדובר באהבה ראשונה.
לפעמים אני פשוט רוצה לומר לו מה אני מרגיש. אבל זה ישנה את הכול. אתם מבינים, קייל הוא הדבר הכי קרוב שהיה לי לחבר הכי טוב. היו לי חברים בעבר (לא במובן הזוגי) וכל אחד ואחד מהם לא היה אמתי. אבל עם קייל, אני באמת מרגיש שהוא חבר טוב שלי. ואני והוא מסתדרים מצויין יחד (במשרד אנחנו חמש חיילות ושני חיילים). אני מרגיש שאם אספר לו מה אני מרגיש זה ישנה את הכול ואפילו ישבש.
אז אני חשבתי לשמור על כך בסוד. אבל אתם יודעים מה אומרים "כל סוד עתיד לצאת החוצה" וככל שעבר הזמן לשמור על כך בסוד הפך להרבה יותר קשה ולפעמים, במיוחד ברגעים שרק אני והוא לבד, אני מרגיש כאילו אני הולך לצעוק "אני אוהב אותך קייל".
אז לשמור את זה לנצח אני לא יכול
וגם לספר אני לא יכול
היו גם רגעים שבהם חשבתי לעבור תפקיד וכך אולי הכול ירגע. אבל למה? אני אוהב את התפקיד שלי, אני אוהב את המשרד שלי, אני אוהב את התנאים שלי, אני אוהב את המפקדים שלי, אני אוהב את החברים שלי. כך שזה לא בא בחשבון במיוחד אחרי שבאורך נס התפקיד הזה התפנה לי (אחרת היו דוחים לי בפעם השישית את הגיוס).

ואני פשוט מתשגע ואוכל את עצמי. מה לעזאזל אני צריך לעשות?
הלוואי והייתה דרך לספר לו מבלי שזה ישנה משהו. אבל אני לא יכול לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. זה או לשמור על המצב הקיים ולשמוח שסוף סוף יש אדם שאני יכול להגדיר כחבר הכי טוב אבל במקביל לאכול את עצמי ולשמור על הסוד הזה. או שאספר לו אבל אסתכן בשיבוש של היחסים שלנו וכך אאבד את החבר הכי טוב שהיה לי אי פעם.