משבר גיל ה-20: אכזבה עצמית, דיכאון, תחושת ריקנות וכאב - יש תקווה?

היי. אני בן 19.5. חייל סדיר שמשרת ביחידת עורף מובחרת. היציאות שלי הן 11/3, ככה שאין הרבה זמן בבית ורוב הזמן אני מוקף בהרבה חיילים וחיילות. בסה"כ אני נהנה מהמסגרת הצבאית, אפילו מאוד. אבל.. קרה לי השבוע משהו שהביא אותי לתחושת דכדוך, דיכאון קל ואפילו אכזבה עצמית.
אני יודע שיש לי דימוי עצמי נמוך קצת, אני נראה טוב ואנשים אומרים לי את זה, אני מסרב להאמין. אני בן אדם לא-ספונטני, כלומר - אני מאוד מחושב, כל הזמן, לפעמים יותר מדי. יש לציין שאני מקפיד להתאמן בחדר הכושר 3-4 פעמים בשבוע, כלומר, אני מקפיד על פעילות גופנית קבועה. אפשר לומר עליי משיחה די מהירה שאני אדם טוב, טוב מדי. מעולם לא פגעתי במישהו. אני אפילו לא יודע לענות לאנשים כמו שצריך. אני פשוט טוב מדי. וזה לא טוב לי, ככה אני מרגיש. המפקד אמר לי שאני לא יודע לצעוק מספיק ולהתווכח על דברים שחשובים לי.
מאז שהגעתי לתפקיד רציתי להיות קצין. תמיד אמרו לי בבית ובבית הספר שיש בי משהו מן המנהיגות, שאני יכול להוביל. אני לא רואה את זה כרגע. השבוע שוחחתי עם ההורים שלי בטלפון וסיפרתי להם כמה אני רוצה ועל איך סיפרתי את זה למפקד. הם כמובן תמכו ואמרו בהצלחה, אבל אמרו לי לא להתאכזב אם לא. אני לא יודע למה - מבחינתי, זה MUST להיות קצין - ה"TITLE" הזה שעל יד השם שלך שתצמד לידך כל החיים, אולי תחושה של גאווה עצמית כזאת, אני לא יודע. המפקד אמר לי שאני לא יודע לצעוק מספיק ולהתווכח על דברים שחשובים לי. אני יודע את זה. אני באמת טוב מדי לכולם. ולפעמים זה בא לרעתי. אני באמת אוהב את המערכת ומרגיש שאני יכול לייצג אותה. אבל אני גם מרגיש שאני עושה את זה כדי לייצג אותי ואת המשפחה שלי בכבוד, לגרום לאנשים להיות גאים בי. אני מפחד לאכזב אנשים שתולים בי תקוות במשפחה. בשבילם, אני נראה מאוד מוצלח, אני פוחד להתאכזב ולאכזב. אני פוחד לצאת מהצבא, 3 שנים, ואחר כך להיות אזרח מן המניין. אני מרגיש שאדם כמוני, אחרי היציאה לאזרחות, צריך להיות בנקודת פתיחה טובה. ושום דבר אחר לא מבטיח לי את זה.
בנוסף, בבסיס אני די אהוב, אנשים אוהבים אותי. אבל לא מספיק. אני מרגיש שהחבר הכי טוב שלי אהוב יותר. לא יודע למה. אני מרגיש נחות ממנו. הוא בהחלט טוב במה שהוא עושה, הוא כישרוני ויש לו כישורים חברתיים טובים יותר משלי. כל הזמן אומרים לי לא להשתנות.. אבל אני לא אוהב את עצמי. והאמת? אין לי סיבה מספיק טובה לשנוא את עצמי - אני חכם, אינטליגנט, יש לי בגרות טובה, נראה טוב, מצייר, מנגן.
אני לא מחפש זריקות ניפוח לאגו. רק רציתי לפרוק. ולשמוע עצתכם. ולדעת אם יש טעם במה שאני עושה אם אני לא אצא לקצונה. כדאי להשתנות? במה? מה אני צריך לשפר לדעתכם?
תודה למי שקרא. :)