החרדות האלה כבר השאירו אותי מדוכא וחסר תקווה, אני כבר לא נהנה מכלום

שלום לכולם.. כתבתי פה כבר כמה פעמים על אותם דברים בערך ועכשיו אני בתקופה מאוד קשה ולחוצה בלימודים שמשפיעה לי על החיים ואני מרגיש צורך שוב לפרוק.

אז אני בחור די שקט ומופנם, בן 28, עומד לסיים בחודש הקרוב תואר מבוקש בתחום ההיי-טק, יש לי ותמיד היו לי לא מעט חברים, אני נראה טוב, אני שוכר דירה עם עוד שני חברים בעיר מרכזית ותוססת בארץ, אני בא ממשפחה די מבוססת ומבחינה חומרית לא חסר לי כלום. עד פה לא נשמע כל כך נורא נכון?

העניין הוא שתמיד היו לי לא מעט פחדים וחרדות, שעד היום אין כמעט אף אחד שיודע עליהן. עד היום החרדות האלה מנהלות לי את החיים. אומנם זה לא ברמה קיצונית שגורמת לי לא לתפקד, אבל תאמינו לי שזה קיים ושזה מייסר אותי כמעט כל רגע נתון. רוב החרדות שלי הן חברתיות וכבר אובחנתי כסובל מחרדה חברתית (לא מאוד קיצונית אבל היא מאוד קיימת). לצד הביישנות והמופנמות שלי, יש לי לפעמים תקופות או פרקי זמן שבהם אני מצליח לגלם את הדמות של הבחור המגניב והמצחיק, אבל זה מאוד מתעתע. אני הרבה פעמים עושה את זה על חשבון אחרים, זאת אומרת עושה את זה על ידי זה שאני מאוד ציני ומסתלבט וצוחק על אחרים רק בשביל לקבל את התשומת לב הזאת שלפעמים חסרה לי.

האמת היא שאף אחד לא יודע שמה שעובר לי בפנים כשאני בחברת אנשים זו סערה אחת גדולה. קשה לי לתאר לכם עד כמה אני מתעסק במה שאחרים חושבים עליי. אני תמיד בטוח שכולם שופטים אותי לשלילה, שאני בכל סיטואציה חברתית צריך להוכיח את עצמי ולעשות רושם, שאני תמיד אחראי על לשעשע את מי שבסביבה שלי כי אחרת יחשבו שאני משעמם. יש לי איזה רצון ילדותי להוכיח שאני מגניב.
אפילו כשאני עם משפחה וחברים, בעיקר בתקופה הלחוצה שאני מצוי בה עכשיו ומוסיפה לי עוד לחץ נפשי, אני יותר מדי פעמים לא מרגיש בנוח, תמיד מנסה לרצות אותם ומפרש כל מבט שלהם כאילו הם שופטים אותי או כאילו עשיתי משהו לא בסדר. אני משום מה נותן לאחרים כוח עליי ומרגיש נחות מהם. זה מונע ממני להיות אני.

החרדה החברתית או הביישנות או איך שלא תרצו לקרוא לזה, הכי מפריעה בכל מה שקשור לנשים. הייתה לי חברה במשך שנתיים עד לפני קצת יותר משנתיים (היא זו שבזמנו התחילה איתי, וגם אז לקח לי חודשיים רק להתקשר אליה). מאז, היו לי כמה דייטים (האחרון לפני בערך 4 חודשים), שתמיד נגמרו באחת משתי הדרכים הבאות: או שאני לא הייתי מעוניין, או שכן הייתי מעוניין אבל מרוב בהלה ואכילת סרטים עם עצמי ורצון לעשות רושם, התנהגתי מוזר וכנראה בצורה מאוד לא מושכת והרסתי את זה (אחת מהן אפילו אמרה כשהתקשרתי אליה יום אחרי לשאול אם היא רוצה דייט שני שאני "ביישן מדי". אמיתי לגמרי). זה רק "הוכיח" לי שאני "צודק" כשאני כל הזמן חושב שתמיד רואים עליי את החרדה ואת הביישנות.

בלימודים יש מישהי שממש רציתי ושאני איתה ביחסים די קרובים וטובים, והייתה תקופה קצרה שבה הרגשתי שהיא הייתה קצת בעניין שלי וניסתה קצת להתקרב אליי מעבר ללימודים, אבל הבעיה היא שהבנתי את זה רק בדיעבד אחרי שניתחתי סיטואציות ושיחות שהיו לי איתה והבנתי כמה אני טמבל. אחרי שהבנתי את זה, אז במעט שאני אזרתי אומץ וניסיתי להתקרב אליה קיבלתי ממנה תחושה שהיא כבר לא בעניין ושהיא לא ממש שמה עליי מעבר לענייני לימודים. עוד פספוס לרשימה ארוכה של פספוסים. לפעמים אני מרגיש כאילו יש לי איזושהי מוגבלות חברתית, משהו כמו אספרגר, למרות שאני לא ממש עומד בקריטריונים אבל אולי יש לי כמה מהמאפיינים.

חוץ מזה התחילו לי בשנה האחרונה חרדות שקשורות לבריאות שלי ושל האנשים הקרובים אליי. או שיקרה להם או לי איזשהו אסון.
בקיצור, הכל נראה לי שלילי, אני כל הזמן שם לעצמי רגליים וזה ממש נראה כאילו טבוע בי מנגנון הרס עצמי מאוד מתקדם שתפס פיקוד.
אני באמת שלא מצליח לחשוב על שום דבר חיובי, שום דבר שינחם אותי. אני כבר לא נהנה מכלום.

ואני בטיפול פסיכולוגי כבר כמה שנים, זה מאוד עזר לי בכמה תחומים, אבל כנראה שזה לא פיתרון קסם להכל.

תודה רבה למי שקרא ואני אשמח לתגובות.