אז הגעתי לשנה ה-30 לחיי, עם תואר מכובד ביד ועוד אחד בדרך ועוד אחד בתכנון ואולי עוד אחד בהמשך. הגעתי לזה לבד, ללא שום זוגיות ושיא ה"הצלחות" שלי זה מזמוזים עם בחורות שלא אכפת להם ממני, כמו שלא אכפת לי מהן. כן, אני יודע איך ציצי מרגיש ביד, אני יודע איך מרגישה רגל בגרביונים מתחת לחצאית, כן אני יודע איך זה כשמישהי יושבת עלי. אבל כל זה- לא זה.
הסיבה לכך היא לא ביטחון עצמי ירוד (שהיה לי פעם ואני יודע מה זה) ולא בעיות תקשורת (אני לא חברותי, אבל מסוגל לנהל שיחה עם כל אחד. טוב נו, כל אחד שיש על מה לדבר איתו). הסיבה היא לא שאני מכוער (ואני יודע מה זה להיות מכוער. הייתי כזה והשתפרתי מאוד). הסיבה היא לא שאין לי מה להציע. הסיבה היא לא שאני ביישן (הייתי, ולאחר מספר ניסיונות ברמה זאת או אחרת של כישלון הצלחתי להתגבר על התכונה המזעזעת הזאת. ברמה סבירה, ככה שאני כן מסוגל לפנות לבחורה לא מוכרת. למרות שזה קשה) .
הסיבות הן בעיקר שאני מחפש משהו מאוד-מאוד מוגדר ולכן לא נפוץ: בחורה חנונית/גיקית, עם תחומי עניין וידע רחבים מאוד, בעלת טעם באומנות (ספרות, קולנוע וכדו'), צנועה במידה הגיונית (לא חיג'אב ולא "מכנסון דפוק אותי"), נחמדה ויפה. כל אחד מהסעיפים הוא חשוב מאוד. אני לא יכול להתפשר! אני חושב את עצמי לאדם ברמה. אולי אתם לא, אבל יש לי קוד מוסרי, תחומי עניין מאוד רחבים ושאיפות גדולות. אם הייתה לי בת בגילי, הייתי רוצה שהיא תתחתן עם בחור כזה. אני פשוט לא יכול עם אחד מהדרישות לא תתקיים. וניסיתי -לא אפרט כאן, אבל היו מספר ניסיונות ל"צ'אנסים" שנתתי.
המצב הזה של דרישות גובהות משולב עם ביטחון עצמי ירוד שהיה לי פעם, הוביל למצב שאין לי שום ניסיון אמתי בנושא זוגיות. זה רע, רע מאוד. אני מפחד שאם במקרה אפגוש את הבחורה הנכונה, אני לא אצליח לעשות כלום בגלל אי-ניסיון. זה אופציה מפחידה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות