פגעתי במישהי השבוע ברגע של חולשה, וחי בסרטים ללא סוף

שלום לכולם,

קצת רקע:
אני אוכל סרטים כל החיים שלי. תמיד חושב בראש שעות לפני שעונה, וכשעונה אז חושב שעות האם זה היה הצעד הנכון מבלי לשחרר את הדבר.

בילדותי סבלתי מבריונות, כמו רבים, וזה יצר תופעה מסוימת, לצד הביישנות שיש לי, והיא סוג של שנאה/חשדנות כלפי בני אדם. אישית קשה לי מאוד עם אנשים שחיים במן שנטי בנטי כזה שהכל סבבה, הכל טוב, הכל מדהים...זה מעצבן אותי שהם לא מתייחסים לשום דבר ברצינות.
לצד הבעיה הזאת, בגלל סיבות שונות בחיי יש לי מן דיכאון כזה שעולה ויורד כל הזמן, וכשהוא עולה הדבר היחיד שאני רוצה זה שכולם ישתקו (אם לא יותר גרוע). אם בדרך כלל אני שומע שקט ביום יום, אז בזמן הדיכאון יש לי הופעה שלמה של LINKIN PARK בראש ללא סוף.

השנה התחלתי ללמוד תואר ראשון, במכללה בארץ, ויצא לי לפגוש בחורה שנטי בנטי כזאת. אתם יודעים המקרה הקלאסי של בחור בודד פוגש בחורה בלונדינית, חופשית, שעשתה כמה דברים בחיים, אך "רק רוצה לרקוד" בסופו של יום. כשראיתי אותה מאוד רציתי אותה, אבל ידעתי מראש שזאת רק צרות במונחים שלי. ככל שהסמסטר עבר העניין שלי בה רק גדל אך עם זאת המוח אמר לי תמיד עזוב אותך באמא שלך, ותירצתי לעצמי עוד ועוד סיבות למה לא, כך ששלטתי ברגש.

סמסטר עבר, והתפתחה סוג של ידידות כלשהי (לפחות מהצד שלי) איתה דרך WHATSAPP בו, אני מניח, ששנינו נהנינו לפתור ש.ב ביחד. אך ככל שעבר הזמן שמתי לב שהעניין שלי בה לא מתקרב כלל לעניין שלה בי. אפס יחס אנושי מצידה בין אם זה בין ידידים או חברים. זאת בשונה ממני שמתעניין בהאם היא עברה קורס עם ציון טוב, אם הכל בסדר, אם מרצה כזה או אחר פגע בה, מה היא רוצה לעשות בחיים, וכו'.
עכשיו זה הגיע לרמה שאני לא מסוגל לנהל איתה שיחה נורמלית לא על ש.ב כי הציפיות שלי ממנה לא קרובות לציפיות שלה מעצמה. אני מקנא כמו אידיוט כשהיא מחבקת אנשים, וממני מתעלמת לגמרי, או אפילו כשכיסא לידה פנוי, ואני יושב מאחוריה, היא לא אומרת לי לעבור, כך שבעצם נותנת לסתם זר לשבת לידה...

לנושא:
אז השבוע קרה משהו שלא היה אמור לקרות, והיא הייתה במקום הלא נכון, בזמן הממש לא נכון, כלומר בזמן דיכאון שלי היא התחילה לנהל איתי שיחה על ש.ב כשאני טעון ומוכן עוד לפני כן עליה, רק שעתה בלי יכולת לשלוט על עצמי...והיה פיצוץ כמו שאתם חושבים. התייחסתי אליה מאוד בזלזול, ופגעתי בה ללא סיבה...בנאדם דפוק נו.

היא כתבה לי שהיא לא אוהבת שמדברים אליה ככה, ואני בתגובה אמרתי לה שאני לא חייב לה דין וחשבון (אמת), ושיש לה מספיק סטודנטים להעתיק מהם את התשובות שהיא כל כך רוצה כי ברור שהיא לא רוצה ללמוד, ותעזוב אותי לנפשי.
*סיפרתי לה גם על הדיכאון, אבל זה לא הזיז לה, ואף צחקה על זה במן צורה של מה יש לך להיות בדיכאון...כלומר לשפוט זה הכי פשוט מבחינתה.

עכשיו נשים דברים על השולחן, התנהגותי לפי ערכי שלי לא בסדר. לא ככה חינכו אותי. אני מבוגר ממנה 4 שנים בערך, כך שאני המבוגר האחראי מביננו, אך עם זאת לא יכולתי לסבול עוד את ההתנהגות הילדותית, המפונקת, והחסרת רצינות שלה. לא הייתי צריך להתפרץ עליה, ובטח ובטח לא לשחק אותה "חכם גדול", אך הייתי עייף כבר מהכל, ורציתי שפשוט תעוף ממני כמה שיותר מהר.

עתה כמו שאתם רואים אני אוכל סרטים לאיפה אני ממשיך מפה (כי יום ראשון מגיע).
אם אני מתנצל אז זה לחינם ב100% כי היא חיה בפלנטה משלה בה הכל עובר לה מעל לראש. אני כבר התנצלתי בעבר על דבר פעוט מזה, וזה לא הזיז לה בהמשך חייה, וגם עתה אני לא רואה שזה מזיז לה מי יודע מה. כלומר אני אף אחד בשבילה, כמו שידעתי מראש.
אם אני לא מתנצל אז אני משגע אתכם :)

לא משנה מה, הרצון שלי בכללי הוא לנתק מגע ממנה כי אני לא יכול להמשיך עם המחשבות הללו. גם אם תגיד לי לא לזוגיות, אני עדיין ארצה אותה, לכן עדיף לי "לזרוק" אותה טוטאלית מאשר לתקן משהו שיחזיר אותי לאותו מצב בעתיד.
כלומר עדיף לי שתשנא אותי, ותתרחק ממני, מאשר קירבה כלשהי אליה.

מצד אחד רוצה להביא אותה הביתה, שתכיר את ההורים, ושתעבור אלי כי נמאס לי להיות לבד בעולם, ומצד שני מגיע לי מישהי יותר טובה, בראש שלי, שתהיה שמה בשבילי מבלי שאני צריך לבקש...

אז אני שואל מה עושים מפה?
מבחינה נפשית בריא לי יותר שהמצב הנוכחי ישמר, אך מבחינה נפשית אני לא יכול שלא לבקש סליחה כי אין לי מנוח מזה...אך זה יוביל למצב בו מתישהו במהלך התואר שהיא שוב פעם תפנה אלי, וזה כואב לי.
תודה