הגיע הזמן לעזוב את העולם...

שלום,
הבטחתי לעצמי שאני אהיה חזק, שאני לא אחשוב מחשבות רעות, אבל, כנראה שאני תמיד מפר את ההבטחות שלי, אפילו לעצמי.
עד היום בלילה הכל היה בסדר, כלומר סבלתי לי בשקט ועוד חשבתי על העתיד.
מה בדיוק קרה? בזמן שגלשתי לי לתומי באינטרנט, גיליתי שהרעיון הכי גדול שלי בחיים האלה, הפרוייקט של חיי, שלא אמרתי עליו לנפש חיה (או שאף אחד לא לקח אותי ברצינות) מישהו כבר חשב עליו, זה לא משנה אם זה רק בסיסי, מה שהם חשבו עליו, העיקר הוא שהם כבר התחילו בפיתוח.

זה היה סוג של פתיח, עכשיו אני יעבור לעיקר הדברים.

כל חיי חלמתי להיות מפתח משחקי מחשב (הייתי גימר וזה נראה לי טבעי ליצור משחקים בשביל שאחרים יהינו)
המשחק הראשון שתמיד חלמתי לפתח היה קשור לסדרת אנימה ותיקה, כי לפי מה שאני ראיתי עד השנה, הם לא היו רציניים בקשר למותג שלהם.
השנה ראיתי שהם מתחילים לקחת כמה צעדים קדימה ואפילו יש אנשים פרטיים שיש להם את אותו רעיון כמו שלי וגם הם לקחו כמה צעדים בשביל לפתח את זה הלאה.

עכשיו, לצערי החיים שלי לא היו הכי טובים, בעצם הם היו ממש חרא.
* גדלתי בבית להורים מכים
*גדלתי בפנימיה
*נשרתי מבית ספר בכיתה י'
*אין לי בגרות
*בצבא עשיתי בעיות וישבתי בכלא, השתחררתי טוראי
*עזבתי את הבית ואת המשפחה

אלה הם בעצם הנקודות החשובות פחות או יותר.

הבעיה שלי, שאני לא יודע במה אני טוב, אף פעם לא שאלתי את עצמי ואף לא ניסיתי משהו, כל מה שרציתי בחיים זה להיות מפתח תוכנה, גם אם לא הראיתי ולו שמץ התעניינות.
אפשר להגיד שכל מה שעברתי בחיים שלי, רק חישל אותי, זה שקר! החיים שלי הרסו אותי, כישלון אחרי כישלון, אני חי כדי לשרוד, כי אין לי עתיד.
איבדתי את הנשמה שלי, את הרגשות שלי, אני לא מסוגל להרגיש שום דבר, אפילו שנאה כבר אין לי, רק אדישות וקור.

אז למה אני לא רואה עתיד בשבילי?
מבחינת קריירה, אני לא יודע איך אני הולך לעשות את זה, בשביל מה לטרוח וללכת ללמוד מקצוע, אם כל הרעיונות הכי טובים שלי, כבר הולכים להיות מיושמים ע"י אנשים אחרים.
מבחינת משפחה, אין לי רגשות ואני לא מסוגל להרגיש שום דבר, זה לא שאני לא מחפש בנות, פשוט אני לא רואה שום פואנטה בזה, כי אותן בנות שבהן אולי הייתי מעוניין, אין בארץ.
סיבה נוספת, זה הפוריות שלי, לפני פחות משנה עברתי תאונה, לא נבדקתי ע"י רופא ואני גם לא מוכן ללכת להיבדק, הספיק לי פעם אחת שבדקו אותי בצורה הזאת בלשכת גיוס.

היום פעם ראשונה, ירדה לי דמעה אמיתית וכנה, בגלל שאני כבר מתוסכל מהחיים שלי, כבר נמאס לי, פשוט נמאס. עכשיו אני כותב את זה באופן רגוע, כנראה שזה השקט לפני הסערה...
מה אני אעשה עם עצמי? איזה סיבה יש לי כבר להמשיך לחיות? בגלל איזה רעיון שטותי שיהיה יותר טוב בעתיד? שהכל ישתפר?
סליחה, אבל, לי אין סבלנות לחכות שהכל ישתפר, שיקרה איזה פלא.

כאילו, מה אני אמשיך לעבוד במינימום ואחרי העבודה אני יבוא הביתה וישב לי בדד מול המחשב ואמשיך כאילו הכל בסדר? אני כבר לא יכול להשלות את עצמי יותר.
המצב לא ישתפר, לא יהיה בסדר, יהיה רק חרא, ערימה גדולה של זה.

בבקשה, אל תציעו לי פסיכיאטרים או כל דבר דומה לזה, אני לא מוכן ללכת למקומות האלה.

לצערי זה לא יצא כמו שתכננתי את זה, כי הרעיון הכללי היה הרבה יותר יפה ממה שיצא לפועל, אבל, נצטרך להסתדר עם זה.