יש לי חבר כבר 6 חודש ואני באמת אוהבת אותו והכל טוב.. חוץ מהבעיה שההורים לא..
הוא בעצם בן 18 לפני גיוס, פיטרו אותו מהעבודה, השמין נורא מאז שהתחלנו להיות ביחד, מעשן, בלי בגרות, נמוך ממני, אין לו הכי הרבה כסף..
אמא שלי חושבת שהוא עצלן (והיא שונאת עצלנים) ושהוא תמיד עייף וחסר כוחות, שאיתו יהיה לי עתיד קשה.. בקיצור שהוא אפס ואני מסוגלת ליותר
גם הסביבה אומרת ככה- כשאני או אנשים מהמשפחה מראים תמונות שלנו ביחד, הם אומרים שאנחנו פשוט לא מתאימים
לא נעים לי להביא אותו אליי הביתה בגלל שההורים שלי לא מתים עליו (בלשון המעטה)
אמא שלי תמיד מנסה לתפוס איתי לשיחות שאני ימצא מישהו אחר
אני יודעת שהוא לא הבן אדם הכי מוצלח חתיך ועשיר.. אבל פשוט טוב לי איתו והוא נכנס לי ללב והמחשבה שלא נהיה יותר ביחד אחרי כל מה שעברנו עושה לי רע כי הוא כבר חלק מהחיים שלי. בלי קשר יהיה לי גם ממש קשה להפרד מהמשפחה שלו כי אצלו אני כבר בת בית...
מה אני עושה? יכול להיות שאני עיוורת מאהבה? בא לי לבכות
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות