היי אני בת 30, נשואה 10 שנים לבחור הראשון שהכרתי ויצאנו מגיל 14..
ברור לכולם שבחירת בן זוג לחיים מגיל כזה- צריך להיות מזל מטוקף כדי שזה יתאים. אצלי זה לא קרה. אנחנו פשוט כ"כ לא מתאימים. יש בינינו פערים תהומיים, מבחינת אינטלגנציה, תחומי עניין, דעות- הכל פשוט לא ניתן לגישור
אין בינינו תקשורת בכלל. אנחנו 99 אחוז מהחיים בריב אחד ענק וארוך שלעולם לא נגמר. מידי פעם יש הבלחות של קצת רגיעה וזה מיד חוזר לסורו.
לא אלאה אתכם איך הגענו למצב שישלנו חמישה ילדים ואנחנו עדיין נשואים. זה פשוט ככה.. כל פעם כשאמרתי "די" ובאתי לפרק את החבילה הוא מצא את הדרך לשכנע אותי להישאר עם ערימת הבטחות- שמעולם לא קיים.
כשהוא מרגיש מאויים- הוא בשיאו, אפשר לומר שזה הזמן היחיד שהוא מראה קצת אכפתיות לקשר הזה. ברגע שהאיום חולף הוא חוזר למצב הסטטי שלו: חוסר אכפתיות מוחלט והתנהגות זוועתית כלפיי (אלימות מילולית, תוקפנות, חוסר יחס וכו')
וזה כמו מעגל. כיום, עם חמישה ילדים
אני לא רואה את עצמי מגדלת אותם לבד
זה מורכב מידי, מהמון בחינות. ובעיקר כלכלית וטכנית.
הילדים פחות מרגישים את מה שקורה כי אנחנו כבר מומחים בלהסוות את המצב ולנהל שיגרה כמה שיותר רגועה. למרות שברור לי שהם מבינים שאין בינינו אהבה גדולה וכן נחשפים למריבות וצעקות פה ושם.
אני אובדת עצות
מרגישה במבוי סתום
לעבור את היומיום איתו- גהינום
לחשוב על לגדל 5 ילדים לבד ולעבור מסכת גירושין מטורפת- גהינום
מה עושים???
אני כל כך לבד!!!!!
תישבו על זה שאנחנו חיים באותו בית, מגדלים ילדים אבל לא מדברים מילה מעבר לטכני! שלא לדבר על קשר כלשהו בינינו.
אני יכולה לומר בפה מלא שאני פשוט מתעבת אותו
אבל לא יודעת מה לעשות
חשוב לי לציין שמבחינה טכנית הוא עוזר בבית, מפרנס, דואג לילדים וכו'
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות