אני דפוקה, האישיות שלי חרא ואני גם נראית חרא

היי... יש לי הרגשה שלהרבה אנשים לא תהיה סובלנות לפוסט הזה, ואני מבינה את זה.
תודה בכל זאת למי שנשאר לקרוא את זה ולמי שיגיב אחרי זה.. אין לי עם מי לדבר יותר.
אני בת 19, חיילת כבר שנה וקצת בצבא, גרה במקום טוב שמבוסס כלכלית לא רע, לא חסר לי כסף ויש לי משפחה.
למה רע לי?

באופן סופי הגעתי למסקנה שאני דפוקה, שהאישיות שלי חרא ושאני גם נראית חרא.
עוד לפני הצבא, כשהייתי רוב החיים שלי בודדה במהלך שנותיי בביה"ס (ביסודי הייתי הלא מקובלת, בחטיבה הייתי הדכאונית, ובתיכון היו לי מעט חברים שחלק מהם גם שנאו אותי ורבנו כל הזמן. רק חברה אחת טובה יצאה לי מכל הסיפור הזה)
וכל הזמן ניסיתי לשכנע את עצמי שיהיה בסדר, סך הכל אני נמצאת כרגע במקום לא טוב, יום יבוא ואני אגיע למקום טוב שאוכל לבנות לי שמה חיים טובים.
כשהגעתי לצבא הבנתי שאני זאת שלא בסדר... ולא, זה לא בראש! כמו שהפסיכולוגית שלי הייתה מנסה לשכנע אותי, או ההורים שלי שתמיד רצו שאהיה אופטימית ואוהב את עצמי...
בכל מקום שהייתי, לא משנה אם זה היה מקום שעשה לי טוב או רע, תמיד הצלחתי בסוף איכשהו להיכשל שם ולגרום לעצמי להרגיש חרא.
כשהגעתי לצבא, בהכשרה היה לי מאוד קשה ולא הפסקתי לבכות, איכשהו הצלחתי לגרום לרוב הבנות לשנוא אותי ופשוט לא הייתי נאהבת (הצלחתי להרוויח חברה אחת טובה, אבל גם היא אמרה לי שאני צריכה לשים לב לעצמי כי משום מה אנשים בוחרים לא לאהוב אותי)
לאחר מכן הגעתי לסדיר, אני נמצאת במקום הזה כבר תקופה ממושכת (עד סוף השירות) ולא טוב לי פה, יש כאן חברה כל הזמן אבל לא מצאתי את המקום שלי, אין לי חברות וקשה לי...

לגביי זוגיות, אף פעם לא הייתה לי, תמיד גרמתי לעצמי להאמין שפשוט לא נתקלתי באדם הנכון, אבל עכשיו אני מתחילה להבין שגם מבחינה חברתית וגם מבחינה של זוגיות אני פשוט חרא של בן אדם שאף אחד לא רוצה להיות בקרבתו.
אני עצבנית רוב הזמן, גם כשאני לא שמה לב (פעם מישהו ניגש אליי ואמר לי 'למה את עצבנית כל הזמן?'), ופסימית, עצובה, כועסת. בפעמים המעטות שאני במצב רוח טוב אני גם איכשהו מצליחה לעצבן אנשים, אני כבר מתחילה לשנוא את עצמי.
שנים עבדתי על הדימוי העצמי שלי ולפני הצבא הייתי בטוחה שסך הכל אני בסדר, ועכשיו נפתחו עיניי והבנתי עד כמה אני דפוקה... זה לא רחמים עצמיים, זה יותר כעס על עצמי, למה אני כזאת?
אני רוצה להשתכר, להשתחרר, להיות בחורה כיפית יותר, שמתי לב שבנים שונאים אותי כשאני פיכחת אבל סבבה איתי כשאני שיכורה ומשוחררת...

אני עכשיו בבית, לא בבסיס, ומצאתי את עצמי יושבת ימים שלמים לבד, אוכלת את עצמי, אפילו ההורים שלי שמו לב שאני בודדה וניסו להוציא אותי מהבית.
לפני הצבא הייתה לי פסיכולוגית, עכשיו אין לי אף אחד לדבר איתו יותר, הכל מוחזק בפנים ואני רק רוצה לבכות..

כשאני בבסיס אני גם סובלת, התפקיד שלי מאוד קשה (נחשב לתפקיד הכי קשה שיש לבנות בצהל אחרי לוחמה) ועם הזמן הוא נהיה יותר ויותר מעיק, אני תמיד סופרת את הזמן עד הבית ואז בבית אני שוב נכנסת לדיכאון מסוג שונה.

בנוסף לכל זה, בגלל הצבא ממש השמנתי, לפני הצבא הייתי לא רזה אבל לא שמנה, היו מתחילים איתי מדיי פעם ומחמיאים לי.
עכשיו?
השמנתי, אני שונאת את עצמי ברוב הבגדים שלבשתי פעם, כשאני יוצאת ומתלבשת יפה אני מרגישה מכוערת ושמנה

עוברת עליי תקופה קשה ואין לי מושג איך לאכול אותה..
והמצב רק מחמיר, אין לי מושג איך לעצור את זה ומה לעשות עם עצמי, פשוט אבודה..
רק רציתי לפרוק קצת.