טוב אז איפה להתחיל .
טוב , אני כבר בן 22 . די בודד , סדר היום שלי לא כולל פגישות עם חברים או דיבור אישי עם אף אחד חוץ ממשפחה וגם זה בקושי רק סיפוק צרכים והתעסקויות בדברים שוליים כמו פלייסטיישן.
למעשה הייתי בודד מאז ומעולם . כבר בגיל 6 הייתי נוטה להתבודד מאחוריי בית ספר חלק גדול מהזמן בהפסקות. אף פעם לא הרגשתי שייך.
כשעברתי לבית ספר חדש ביסודי השתלבתי עם איזו קבוצה אבל לא באמת. רוב הזמן שתקתי וזה עורר כמובן העלבות וצחקוקים .
גם שם הייתי בודד.
בחטיבה המצב החמיר , ובנוסף לבדידות חוויתי הצקות השפלות המציאו לי כינויים והשפילו . לאף אחד לא היה באמת איכפת.
לא חוויתי כלום הפסתי את הנערות שלי לא חברים לא טיולים כלום רק תקוע בבית רוב הזמן שותק קיצוני ומושא ללעג.
בתיכון כלום לא השתנה והייתי שוב מושא ללעג. ישבתי שנה שלמה לבד בכיתה י' דבר שהבליט אותי והרחיק אנשים ממני.
אנשים פשוט ברחו ממני אחריי שיעור אחד שהכריחו אותם לשבת לידי. התייחסו אליי בזלזול בסלידה . רק חיכיתי שזה ייגמר ובשביל מה? כדי להגיע לצבא....
בצבא הגעתי לתפקיד קטן ושולי ובגלל זה הייתי מבודד וגם התבודדתי , כמו שאני מכיר ויודע . גם שאתה מנסה להשתלב אתה לא יכול ואתה מרגיש היטב ששי פער ביכולות החברתיות והכלליות .
גם משם יצאתי בלי כלום בלי חוויות ובלי חברויות וקשרים.
היום אני די בודד גם מבין שאת הנערות הנורמלית כבר לא אחווה והווה די מר בלי יחסי אנוש וחום כלשהם (חוץ ממשפחה , אנחנו לא כזה מחוברים ). אני מרגיש מרוסק מנותק מנודה בלי תקווה ובלי יכולת כלשהיא לנהל שיחה יותר מחמש דקות ורק מחכה להעביר את החיים האלה כי ממילא אני אחייה את שאריתם בבדידות נוראית שגומרת אותך מבפנים
אני בטוח שלהיות מבוגר בודד זה נורא אפילו יותר לצערי אני בדרך לשם ולא יודע אם אצא מזה
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות