אני חושבת שאיבדתי את היכולת להרגיש כאב, איך אפשר להתפרק?

אני אתן קצת רקע ואז הסביר, מצטערת מראש על האורך של הדברים.

בגיל 14 עברתי תקיפה מינית, באותה שנה ובלי שום קשר בין הדברים , ההורים שלי היו במבאק משפטי , שאנחנו במרכזו -אמא שלי הגישה בשמנו תביעה כנגד אבא שלי, והוא בתגובה ניתק מאיתנו קשר, בלי הסברים חשוב לומר שאת זה אני יודעת היום, בזמנו אפילו לא ידענו על התביעה. אחותי במקביל ושוב בלי קשר לסיפור כי כאמור לא ידענו על התביעה עברה לגור אצל חברה שלה, והתחמקה מהצבא (היא הייתה נערה קצת מופרעת, שבדקה את הגבולות-בסוף התגייסה ונהנתה בשירות), משטרה צבאית שלחו מכתב שאם היא לא תתיצב הם יבואו לקחת אותה עם מ.צ. אמא שלי לא ממש תפקדה באותם ימים.

ובתוך כל זה נשארתי לבד, לא הבנתי למה אבא שלי מנתק ממני קשר, הרגשתי אשמה בזה, אף אחד בבית לא היה פנוי כידי להתמודד איתי, והדחקתי את הסיפור עמוק עמוק לנבכי התת מודע, וביחד עם הסיפור גם דחקתי את עצמי להיות כמעט בלתי מורגש. כמה שנים אחר כך, הרגשתי שאני רוצה שינוי, שמגיע לי יותר מי זה, ואני רוצה שיראו אותי, יאהבו אותי ..וכול הבלה בלה הזה.
הכרתי משהו, וברגע שהתחיל המגע האינטימי, גם הטריגרים התחילו, ניסתי להסביר לו אבל זה לא עניין אותו, ובסופו של דבר הוא לקח בכוח ואלימות את מה שאני לא רציתי לתת (אני לא מסוגלת לכתוב את המילה כפי שהיא ).
הייתי סטודנטית טרייה לפסיכולוגיה, ומהר מאוד עברתי לקרימינולוגיה, עם דגש על קורבנות ופשעים חמורים.
עבדתי עם נערות מפגעות תקיפה מינית, עבדתי עם בני נוער מרקעים מאוד קשים, וכלום לא שבר אותי- הרגשתי שאני חייבת להיות דמות חזקה, שאני חייבת את זה בשביל מי שעומד מולי, אחרי הכל אני רק השומעת בסיפור הוא תהמודד איתו ואני הוא פה, הוא לא נשבר -ומכאן שאני צריכה להיות חזקה, להקשיב להכיל לאפשר מקום בטוח.
לפני כמה ימים ישבתי עם חברים, זו לא הייתה הפעם הראשונה אבל זו הפעם הראשונה שהבנתי שמשהו כנראה חריג כאן, זו הפעם הראשונה שזה חלחל.
דברנו על הלימודים על העבודה, וספרתי מן הסתם על המחקר שלי, על העבודה -ואז אחד מהם עצר אותי, וביקש שהפסיק הוא אמר שהסיפורים האלה עושים לו רע, שאני באה מהתחום ואני יכולה להתמודד עם הסיפורים האלה אבל לו זה קשה. וכמובן שהפסקתי וגם התנצלתי, אבל הרגשתי כל כך אשמה, על זה שלא הייתי רגישה כלפיו עד שלא אמר, על זה שלא הבנתי שהתוכן הזה קשה, ולא כולם יכולים להתמודד איתו.
הרגשתי רע עם עצמי, שהעמדתי במצב כזה.
ותוך כידי החשבון נפש הבנתי שיש לי בעיה -אני לא מתפרקת , אני כן אבכה בסרטים, וכן יהיה לי עצוב כשאראה משהו בוכה, אני כן מרגישה רגשות- אבל יש בי כהות מסויימת ביכולת להתפרק, שככל שחולפות השנים היא מתכהה יותר ויותר , זה לא בעיה באמפתיה, בהכלה באכפתיות, זה ביכולת שלי לשמוע משהו -ולהרגיש הזדהות, במובן הזה יכאב לי כמו שכואב לו, להרגיש שהסיפור שלו גדול מידי בשבילי.
ולפני שתכתבו כמה זה נפלא, אז זה פחות נפלאה, היכולת להתפרק , להזדעזע , להשבר, הן יכולות מופלאות, היכולת להגדיר את הגבולות שלך ועד כמה אתה יכול להכיל היא יכולת מופלאה, אני לא הייתי רגישה באותה שיחה לזה שהסיפורים האלה הם בדרגה גבוה שלא כאב, להפך נתתי בחוויה סיפורים קלים לעיכול (חשוב לומר ספורים כללים, שום סיפור אישי כי יש סודיות,ואני מאוד מקפידה עליה).

אני קצת מתקשה לנסח שאלה אבל זה הקונספט של האתר, אנסה בכל זאת- איך אפשר להתפרק .וגם מה אתם חושבים, הבעיה אצלי וביכולת שלי או שאולי אותו אדם מאוד רגיש, ואני פשוט הייתי צריכה להיות יותר אמפתית ורגישה כלפיו (לראות שהוא במהלך השיחה השתנה ולהפסיק לדבר על הנושא) ....