מה עושים אנשים שלא מסתדרים בשום מסגרת חברתית? האם יש טעם לחיות בכלל ככה?

היי,
אני אתחיל בלספר קצת על הרקע שלי בשביל שהסיטואציה שאני נמצאת בה תהיה ברורה יותר; נולדתי בארץ אחרת ועליתי לארץ בגיל7, ישר לכיתה א' (התחלתי שנה אחת מאוחר יותר בגלל סיבות אחרות, לא קשור לעליה) ואפשר לומר שכבר אז התחילה אצלי איזושהי הבנה וחרדה מזה שאני לא כמו כולם. אני ממש זוכרת שהתחלתי פתאום לשים לב ללבוש שלי, לאוכל שאני מביאה מהבית, ניסיתי להתאים את עצמי כמה שיותר לסביבה. אבל עדיין הייתי ילדה די פתוחה וחברותית והיו לי חברים. אחר כך התחילה תקופה די מטורפת מבחינתי, ההורים שלי לא הצליחו למצוא את מקומם בארץ ישר אז הם עברו הרבה.. ולקחו אותי איתם כמובן לכל מקום. זה הגיע למצב שכל שנה (ולפעמים אפילו כל חצי שנה) הייתי עוברת עיר+בית ספר. סך הכל עברתי 10 בתי ספר שונים בחיי. ואז ההורים שלי גם החליטו לחזור בתשובה אז בערך בכיתה ד' שמו אותי בבית ספר חרדי.
תתארו לכם ילדה שגדלה בסביבה חילונית לגמרי (ושגם ככה לא הכי קל לה והיא צריכה להתאים את עצמה ולא להיות "זרה") שפתאום נזרקת לעולם חרדי.
אני די בטוחה שזה מה ששבר אותי. אחרי הבי"ס החרדי נהייתי ילדה מופנמת מאוד, גם כשרציתי מאוד לדבר בחרתי לשתוק הרבה ולהתבודד בהפסקות. גם מההלם שנכנסתי אליו עם המעבר החד בסביבה וגם מכל ההצקות והחרם שחוויתי שם. אף אחד לא אוהב זרים ושונים, במיוחד לא ילדים.
מאז כיתה ד' עברתי עוד כמה פעמים בתי ספר, ולבסוף שמו אותי בבית ספר דתי-לאומי, שזה היה הרבה יותר מתון מחרדי, אבל כבר נהייתי נורא ביישנית ומסוגרת. הייתי טרף קל לכל מיני בריונים.
כשהגעתי איכשהו לתיכון פשוט נהייתי... מנותקת. לא יצרתי קשרים עם אף אחד, בקושי אמרתי שלום לאנשים, כולם אמרו עליי שזה מרגיש כאילו אני לא חלק מהשכבה. הפסיקו אמנם להציק לי ולצחוק עליי, אבל פשוט התחילו לחשוב שאני סנובית קרה ומנוכרת שלא אוהבת אנשים ולא רוצה להתחבר לאף אחד.
ולצערי הרב זה משהו שמלווה אותי עד היום.
ואני כל כך רוצה להשתנות! אבל זה פשוט לא קורה! לא משנה באיזו סביבה אני, בשירות לאומי, באוניברסיטה, בעבודה; אני תמיד השקטה. בכל מקום יש לי חברה אחת או שתיים טובות (לרוב גם שקטות כאלה) וזהו! אני פשוט לא חלק מהקהילה, לא חלק מהסביבה. גם כשאני מנסה בכוח לחייך לאנשים, להגיד בוקר טוב, לשבת איתם בהפסקות זה עדיין לא זה! הם כאילו מעריכים את המאמץ שלי וכן נחמדים אליי, אבל אני לא באמת חברה שלהם, כי אני לא מצליחה להיות טבעית איתם ולזרום...
אני מיואשת מכל בחינה אפשרית. אז... מה אתם אומרים? האם פשוט לקבל את העובדה שזוהי מנת חלקי ולהישאר בבית כל היום? למצוא עבודה +לימודים מהבית ולהסתפק בכמה החברים הטובים שיש לי וזהו?
או שבכל זאת להמשיך בכוח להשתלב למרות שזה לא באמת עובד? מה עושים? זה כל כך מטריד אותי שלפעמים אין לי חשק לחיות בעולם הזה, ממש ככה.וניסיתי כל מיני טיפולים בחרדות; ניסיתי טיפול קבוצתי, פסיכולוגים, מאמנים אישיים, אפילו מהפנטים! ניסיתי הכל ושום דבר לא ממש עזר לי לצערי.
אז מה הטעם לחיות אם אתה לא מצליח להסתדר מבחינה חברתית? זה משהו בסיסי, אפילו הישרדותי. למה להמשיך ולסבול?
אשמח לדעתכם בעניין.

תודה לכל מי שקרא.ה עד עכשיו.