חושב על זוגיות אחרת בזמן הקשר

אהלן,
אני בן 20, חייל, בזוגיות כבר כמעט שלוש שנים עם חברה מדהימה.
הכרתי את חברה שלי בתיכון, הייתה איתי בשכבה, לפניה לא היו לי עוד קשרים רציניים (הרוב נקטעו אחרי חודשיים-שלושה), איתה גם איבדתי את הבתולים, והיו לנו הרבה חוויות משמעותיות יחד.
בשירותי הצבאי אני יוצא חמשושים וחברה שלי יוצאת הביתה כל חמשוש שני (כלומר רואה אותה כל סופ"ש שני ל-3 ימים). המרחק מקשה על הקשר, גם השעות של ההפסקות צהריים וערב שלנו לא חופפות ככה שלא יוצא לדבר יותר מדי במהלך השבוע.
תמיד הייתי בחור ביישן, בטחון עצמי לא בשמיים ולא כ"כ אוהב את איך שאני נראה. לפני חצי שנה בערך הגעתי לבסיס חדש, ואיכשהו בפן החברתי הולך לי ממש טוב, מטבע הדברים זה הוביל להתרחבות המעגל החברתי, בין היתר עם בנות חדשות שהכרתי, וכמובן שזה נותן בוסט לבטחון העצמי ואני מרגיש עם עצמי ממש טוב, למען האמת יותר טוב מאי פעם. התחילו קשרים יומיומיים עם ידידות חדשות, הזמנות ליציאות (לא דייטים), ידידות מכירות לי חברות שלהן וכו' (הכל בקטע ידידותי, כולן יודעות שיש לי חברה - וגם מבחינתי בגידה היא לא אופציה). חברה שלי יודעת על כל הקשרים החדשים והיא סומכת עליי ולא ממש מפריע לה, מקבלת בהבנה ואומרת שלגיטימי שאני אכיר אנשים חדשים - כמו שהיא מכירה אנשים חדשים בבסיס שלה.
לפני חודשיים ניהלתי שיחה עם בת דודה שלי (בת 27), אנחנו בקשר טוב מאוד וסיפרתי לה את כל מה שפירטתי בתחילת הפוסט, והיא סיפרה לי שבגילי היא הייתה עם חבר שלה (שהיה החבר הראשון שלה, בערך אותה סיטואציה) כבר 5 שנים והיה להם קשר מעולה, אבל היא הרגישה שהיא חייבת "לראות עולם" ולראות אם יכול להיות שמרגיש לה טוב בקשר שלה רק בגלל שהיא לא מכירה דברים אחרים, וייעצה לי לעשות את אותו דבר לפני שאני כבר מגיע לגיל של חתונה וכל העסק נהיה רציני הרבה יותר ו"יהיה מאוחר מדי". אמרתי לה שזה נראה לי קיצוני מדי, כי אם טוב לי למה לחפש דברים אחרים? היא, בתגובה, אמרה לי לשאול את עצמי אם אני אוהב את חברה שלי או רגיל אליה והדגישה שאני צריך לחשוב על זה ברצינות. (בערך שנה אחרי שהיא קטעה את מערכת היחסים הזו, היא פגשה בחור חדש והיא איתו עד היום).
מאז שדיברתי איתה המחשבות לא עוזבות אותי, רוב הידידות שלי נראות כמו בנות זוג בפוטנציה, בחורות חדשות שאני פוגש נראות כמו חברות בפוטנציה עוד לפני שבכלל הכרתי אותן לעומק, אפילו מחשבות על סטוצים ויזיזות עולות לי מדי פעם, רק כדי לא להרגיש שאני "מפסיד" משהו ונהנה מהחיים כל עוד אני צעיר. כשאני יוצא עם חברים לפאבים/מועדונים אני רואה שהם מתחילים עם בחורות ואם אני אגיד שזה לא מפתה לעשות את זה גם אני אשקר. כל הזמן אני חושב "האם טוב לי רק כי אני לא מכיר שום דבר אחר?", ומיותר לציין שזה גם גורם לי לתחושה רעה כשאני מדבר עם חברה שלי.
ניסיתי להתייעץ גם עם ההורים אבל הם מיושנים והם גם לא כל-כך אובייקטיבים כי הם ממש אוהבים את חברה שלי, כנ"ל לגבי אחותי - לא אובייקטיבית.
אני יודע שכל העניין הזה אולי נשמע קצת שטחי, אבל אני מרגיש שבת דודה שלי באמת נתנה לי חומר חשוב למחשבה.
בסוף ברור לי שאין פה נכון/לא נכון, הכל עניין של הרגשה ותחושה, אבל בכל זאת מרגיש מעין הקלה לפרוק את הנושא ואשמח לייעוץ מאנשים נוספים שאולי חוו/הרגישו/עמדו באותו מצב.