שלום, אני בת 21, השתחררתי בתחילת 2016, והצלחתי לשכנע את ההורים שלי שיתנו לי שנה חופש לפני שארשם ללימודים לתואר ראשון כדי שאבין מה אני רוצה ללמוד ואוהבת לעשות. כול כמה שבועות אמרתי כן זה יכול להתאים, חקרתי את הנושא בדקתי בתי ספר, ואז ירד לי. ועכשיו ההורים לוחצים עלי שכבר אני צריכה להירשם או לפחות לבחור משהו ואני פשוט לא מסוגלת. כשהייתי בתיכון הייתי בדיכאון ולא חשבתי לרגע אחד שבכלל אגיע לגיל הזה. ועכשיו כול דבר שאני רק חושבת שאולי יהיה לי כיף ללמוד אולי אוהב לעבוד בזה, מחזיר אותי למחשבה הזאת שאני לא רוצה חלק בעולם הזה בכלל, ואני לא מרגישה בדיכאון כמו אז כשההורים שלי התערבו ונתנו לי תרופות ופסיכולוגים ופסיכיאטרים. אני פשוט מרגישה שכול מקום שהייתי בו כול דבר שעשיתי היה לי רע רוב הזמן, ואני לא מצליחה לראות צד חיובי בכלום, ואני לא מצליחה לשכנע את עצמי שללמוד בשביל לעבוד בשביל לקנות ולבלות בכלל שווה משהו, ואני לא מצליחה להבין את הערך של כסף, או אנשים שנהנים במה שהם עושים ובחיים שלהם. ואני כול לילה בחודשים האחרונים אומרת לעצמי "כן את תאהבי לעבוד בזה" "כן החיים שלך יהיו טובים" "יש דברים שאת רוצה לעשות", אבל אני לא מצליחה להאמין בזה. ההורים שלי אומרים תבחרי משהו ללמוד מקסימום תשני, אבל הם לא מבינים שאני לא מסוגלת להכניס אותי למצב הזה שוב ואני יודעת שכשאני אבחר משהו אחרי יומיים אני כבר אהיה אומללה כמו בכול דבר בחיי שעשיתי וחשבתי שיהיה לי טוב בו, ואני פשוט אתפשר ואמשיך בזה ואז אמצא עבודה בפשרה שלי, ואחיה מיום ליום באומללות, כי אני לא אוהבת כלום, אני לא רוצה לצאת מהבית, אני לא רוצה כסף, אני לא רוצה ללמוד שום דבר ואני בטח שלא רוצה להיות חלק מהעולם הזה מעולם לא רציתי. וגם עם תרופות ופסיכולוגים זה לא השתנה, הייתי פחות עצובה אבל עדיין הרגשתי שהחיים חסרי טעם ושאני לא מתאימה לחברה ואיך שהעולם הזה עובד. ואני לא אפגע בעצמי, אני יודעת איפה אני נמצאת, ומודעת למצב שלי, אני פשוט לא מבינה למה אני תמיד חוזרת להשתקע באומללות ובשנאה שלי להכול, ואיך אני מצליחה להאמין ולרצות שיהיה לי טוב.
תודה לעוזרים.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות