החיים שלו תלויים בי, אבל זה עלול לסכן אותי. לתרום מח עצם?

לא יודעת מאיפה להתחיל.

מכירים את האנשים האלה שכל החיים שומרים על הבריאות שלהם? בקטע שיכול לפעמים ממש לעצבן את הסובבים אותם: "לא אמא, אני לא עולה על המונית אם הוא עישן סיגריה! ולא אכפת לי שהחלונות פתוחים", "יש בזה שומן טראנס ופרוקטוז, אין מצב שאני אוכל את זה", "נועה למה את סובלת מכאבים? קחי את האופטלגין שהבאתי לך" -"לא רוצה, יש לזה תופעות לוואי וסיכונים".......
זאת אני. נאחסית, אני יודעת. אבל אכפת לי מהגוף שלי, והאמת... הלוואי שלכולם היה.

בואו נחזור קצת אחורה בזמן. 2011

בשרשרת החיול יש את השלב הזה שלוקחים מהמגויסים דגימה כדי לאתר האם הם מתאימים לתרום מח עצם לחולים סופניים.
איכשהו, בגיוס שלי, פספסו אותי.

2013
אני נוסעת באוטובוס ונתקלת בבחור שמשרת איתי בבסיס. הוא מספר לי שהוא בדיוק תרם מח עצם ושהיו המון תופעות לוואי..המון כאבים. ולמראית עין, בכנות, הוא לא נראה הכי שמח. והוא אחד כזה שבאמת שמח...

2014
אני כבר אזרחית, מסתובבת בקניון ועוצר אותי בחור. הוא מציע לי לתרום לעמותת עזר מציון - העמותה עם המאגר הכי גדול בארץ לתרומת מח עצם.
אחרי השיחה איתו הבנתי שאני רוצה להיכנס למאגר, אולי יום אחד החיים של מישהו יהיו תלויים בי.

היום, 2017
אני מקבלת שיחת טלפון *עמותת עזר מציון* (כן, הם שמורים אצלי באנשי קשר)
"התקשרתי לבשר לך שנמצאת מתאימה ב80% לתרום לחולה לוקמיה בן 21".
פאק, ידעתי. פשוט ידעתי.
הבחורה בקו השני ממשיכה וממשיכה לדבר, אני אמנם עונה לה, אבל איכשהו אני לא איתה... הגרון שלי חנוק, עולות לי דמעות והראש שלי מתמלא ב1,001~ מחשבות: "ואוו!" "יש לי באמת אומץ לעשות את זה?" "אני מפחדת" "זה יפגע בי?" "אני כ"כ רוצהה לעזור לו" "וואו, פשוט ווא" "החיים שלו תלויים בי? בי?" "אם הוא ערבי? אם הוא מחבל לעתיד? אם הוא בנאדם רע" "אבל לכל אחד מגיע זכות לחיות, לכל אחד מגיע הזדמנות נוספת" "עצם העובדה שמישהו יציל אותו תבטיח שהוא יהיה אדם טוב יותר, אני בטוחה" "הוא כבר יודע שמצאו אותי? הוא מלא בתקוות?" "אני רוצה לעזור לו!" "אבל אני חייבת קודם לוודא שזה לא פוגע בי" "אני מתרגשת" "וואווווו!!"
........

בקיצור, זה לא נגמר, כמו שאמרתי 1,001~ מחשבות.

למזלי, היום אני סטודנטית בתחום מדעי הבריאות, אז יש לי כמה כלים, ואפילו כמה מכרים שאני יכולה לוודא איתם שזה אכן לא מסוכן.
שאלתי רופאים, פיזיותרפיסטים, דיאטניות (מה הקשר??), מצאתי מחקרים אקדמאים רציניים - כולם אומרים שאין לי סכנה, קצת תופעות לוואי ואחרי כמה ימים זה נגמר.

התחלתי להירגע, כולי מלאת אושר ומתה כבר להעניק לו את הזכות לחיות. קצת כאבים בעצמות לעומת חיים שלמים של מישהו?! בטח שאני אשא את זה בשבילו.

הא כן, לא סיפרתי... כחלק מהתהליך של התרומה הולכים להזריק לי חומר שנקרא G-CSF. משהו באינסטינקטים שלי אומר לי שאני צריכה לברר עוד טיפה.
ואז נתקלתי בזה - מחקר משנת 2014 שבדק את ההשפעה של הG-CSF ברמה התאית של הmRNA, ואני לא אכנס לזה, כי בטח חלק ממכם כבר התייאשו ממני...
בקיצור, מסתבר שהחומר הזה קשור לוויסות של תהליכים בגוף שקשורים לסרטן וכל מיני מחלות. הסיכון קיים, לא חקרו את זה יותר מדי, ואף אחד לא חקר את זה לטווח הרחוק. עד היום, אנשים שתרמו מח עצם לא חלו בסרטן יותר מאשר אנשים שלא תרמו, אבל כל התחום הזה של הG-CSF חדש יחסית ובגלל זה אי אפשר לדעת היום.
השורה התחתונה שהסיכון קיים.
אז אני שואלת את עצמי - האם להציל היום מישהו ולגלות עוד 30 שנה שעכשיו אני זו שחולה וזקוקה לתרומה?

אם מישהו אחר היה שואל אותי, בכנות, הייתי אומרת לו "אל תתרום. יש חולה אחד, למה להפוך את זה לשניים?"
אבל אני לא מישהו אחר, ויש לי נטייה להפחית מהחשיבות שלי. המציאות היא שיש לי דיכאון כרוני, ואיפשהו לפעמים לחלות בסרטן זה החלום שלי - כי אז אני אדע שהקץ קרב ואנצל את הימים האחרונים שלי הכי טוב שאפשר, ובאמת אחיה - בלי מסכות, בלי מעצורים.
אבל האם זה באמת מה שאני רוצה?! זו מחשבה נוראית. ושוב... אני כ"כ רוצה לעזור לו, אני ארגיש נורא עם עצמי אם אני אדע שיכולתי להציל מישהו ולא עשיתי את זה. כל החיים אני אתהה האם הוא חי או מת? אולי הוא אפילו הבחור שנועד לי? (סתם נכנסת לסרטים עכשיו)

זה אוכל לי את הלב. שורף לי. כואב לי. כבר כמה לילות אני תוהה אל תוך הלילה.
אני לא יודעת מה לעשות.

מה לעשות?