זוגיות בלתי אפשרית עם עולה חדש?

שלום לכולם. אני מתלבטת זמן רב אם לכתוב את השאלה או לא. אני כותבת עם דמעות בעיניים כשלי עצמי לא ברור איזו עצה אני רוצה לקבל.
לפני כ5 שנים, כאשר הייתי מפקדת בבסיס לעולים חדשים, היה לי חייל מרומניה. באופן מוזר מאוד התאהבתי בו באותו רגע. נאבקתי ברגשות שהיו לי כלפיו לאורך כל תקופת הפיקוד, ואני עצמי לא ידעתי להסביר מה יש בו שגורם לי להרגיש קשר כל כך חזק. כעבור כמה חודשים, אחרי שהמשיך את דרכו הצבאית, התחלנו לצאת. היינו אז שנינו ילדים, אני בת 19 והוא בן 22. החזקנו מעמד רק כמה חודשים ונפרדנו. לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו. לאורך כל מה שעשיתי דמותו הייתה לי אי שם ברקע. גם כשהשתחררתי ועבדתי במחנה קיץ דרך הסוכנות, תמיד היה לי בראש, כשחזרתי ארצה הוא יצר איתי קשר ומשם יצאנו לניסיון שני והפעם החזקנו מעמד כחצי שנה. הוא התגורר בטבריה, חסר משפחה, חסר בגרויות, חסר תמיכה מכל סוג, אבל אני הייתי באה אליו. הייתי מאוהבת בו. הפריע לי מאוד שבן זוגי למעשה נחשב לשוליים של החברה, אך כל כך רציתי שנגור ביחד באיזור גוש דן, שהכל ישתנה. ביום אחד הכל הפסיק כאשר חטפתי התקף חרדה קשה (בעירוב של קצת סמים) ונכנסתי לדיכאון של חצי שנה. ניתקנו את הקשר וניסיתי להמשיך הלאה. כך עברו להן שנתיים וחצי בהן אני לא מצליחה לפתח שום זוגיות עם אף אחד למעט סטוצים וקשרים הרסניים, ואיפה שהוא הוא לא יוצא לי מהראש. יום אחד כאשר חזרתי מהעבודה הוא הזמין אותי אליו. רצתי אליו עד לטבריה, ומשם נכנסנו לניסיון השלישי שלנו. אנחנו כבר שנה ביחד. מתכננים לעבור לגור ביחד. אני סיימתי את שנה א' בלימודים והוא לא לומד. הוא אחמש במסדה בטבריה כבר כמה שנים. אני אוהבת אותו מאוד.
באמת חשבתי שנצליח.
אבל לאחרונה התחילו לי שוב תחושות חרדה קשות. המבטים שתוקעים בו אנשים שלומדים איתי. ההתנשאות והרחמים שעל פניהם. הקטע הזה, שלכל מקום שאנחנו הולכים אנשים מסתכלים עלינו כמעט כאילו כתוב לנו על המצח ,"הם בשתי רמות שונות, אין להם עתיד"
אבא שלי מקבל אותו כאדם אבל תמיד אומר שהוא כמה רמות מתחתיי. הוא למעשה בשולי החברה ואני בצד הטוב שלה.
וכל כך רציתי שנצליח. כל כך רציתי שהאהבה תצליח. אני לא מדמיינת את עצמי בלעדיו. מעולם לא אהבתי מישהו כפי שאני אוהבת אותו. אין לי גם לב להשאיר אותו ככה להתבוסס בשוליים, לא מגיע לו. הוא אדם טוב וחכם. אבל החרדות מתחילות לאכול אותי. הן מתגברות. אני לא יודעת מה לעשות.
אני יודעת שהדבר הנכון לעשות יהיה להיפרד. אבל אני לא מצליחה. אני חוששת שאתפרק לחלוטין. אני לא מכירה את החיים שלי בלעדיו.
אני לא יודעת מה לעשות עם זה שאין לנו שום עתיד נורמלי שנראה לעין