כל יום הולדת חדשה אומרת "שנה הבאה יהיה יותר טוב", האם אלה חיים שיהיו לי?

זה די ארוך סתם פריקה ביום משעממם.. לא חייבים לקרוא הכל.

האם אלה חיים שיהיו לי? אני שואלת את עצמי כל שנה.. וכל יום הולדת חדשה אומרת "שנה הבאה יהיה יותר טוב", "שנה הבאה את גם תמצאי את אהבת חייך"(ממש כל הבנים בכיתה רק נרתעו) ככה כל שנה ושנה אני מבטיחה לעצמי שאיכשהו במהלך השנה הבאה אני אשתנה, סוף סוף אהיה מה שאיחלתי לעצמי להיות, מה שאמא שלי רוצה שאהיה, שבטח אם הייתי כזאת אחותי לא הייתה כל כך מפוחדת לידי ומנסה לנסח "מה יש לי".
בטח אם הייתי כזאת, לא הייתי שומעת את אמא אומרת לאבא 'לא כיף לי איתה', 'היא מעצבנת', 'לא נוחה', ואבא היה עונה לה בתשובה 'הכל, זה כי את מרחמת עליה' ומאז להרגיש לא בנוח עוד יותר ממה שהיית עם המשפחה שלך, ומאז לשנוא את עצמך עוד יותר, שהבטחון ירד עוד יותר ממה שהוא היה למתחת ל0,
להתחיל לתהות *שוב* למה אני ככה וכולם ככה..
שאת בוכה ומתפרקת לאמא ואבא ואומרת להם שאת כל כך סובלת ומפחדת להשתגע, והם מעודדים אותך שאת בסדר גמור והכל יהיה טוב את יודעת שזה עוזר לך, אבל להם זה רק מוסיף למועקות, יודעת שבטח אמא לא מצליחה להרדם בגללך, ואז למחרת מוצאת לך פסיכולוגית 'יותר טובה' שאחרי שנה סתם יותר הזיקה ונשארתי אותו קורל הילדה החמודה אבל הכל כך ביישנית הכל כך חסרת בטחון הכל כך משעממת שבמקום עבודה חדש אומרים לה לספר על עצמה וכל מה שיש לה להגיד זה 'אין לי משהו מיוחד לספר' בחיוך קטן וחמוד. זה תמיד לשמוע את המחמאות של 'איזה יפה את' אבל לרצות לתרום ברגע את היופי בשביל עוד קצת בטחון עצמי, קצת חברים, אהבה, כוחות נפשיים ופיזים.
אבל לא. אני אותו קורל של גיל 15, 16, 17, ו18 ועכשיו 19 אותו קורל שמקווה שבשנה הבאה הכל ישתפר ומישהו יעזור לה, וסוף סוף היא תוכל לצאת ולהוציא את המחסום ושיהיה לה קצת בטחון ושקצת יותר תעריך את עצמה ולא תחשוב כל הזמן כמה היא מטומטמת וכמה היא לא מוצלחת כמו שהמנהלת בית הספר אמרה לה פעם, וכמה שהיא שונאת להסתכל על עצמה במראה, והיא שונאת את הגוף שלה והיא גם שנאה כל שלב ושלב בהתבגרות שלה.

אני בת 19
אני לא יודעת מה זה לשבת בבר ולהנות,
אני לא יודעת מה זה לשבת עם המון אנשים ולהרגיש שייכת ושאם תדברי אז באמת יקשיבו לך והמחשבות לא יגידו לך 'את בטח סתם אומרת דברים טיפשיים', 'תשתקי את גם ככה לא מעניינת'..
אני לא יודעת מה זה להיות נאהבת ע"י מישהו שהוא לא מהמשפחה שלי, אף פעם לא היה לי חברה הכי טובה חוץ מביסודי.
אף פעם לא היה לי חבר.
אף פעם לא הרגשתי שמחה אמיתית..
בגיל ההתבגרות היה פעמים בודדות שהלכתי לסרט עם 'חברות'..

אני הילדה הזאת שתמיד בבית, שתמיד במיטה שגם בגיל 19 צריך להוציא אותה ל'טייל', הילדה הבעייתית הזאת שלא הכל חלק בלימודים, בחברה וכו'
הילדה הזאת שלא מבינים מה יש לה כי כלפי חוץ הכל נראה בסדר אבל כלפי פנים הנפש גוססת.
אני האחות הזאת שבאמת מנסה להיות האחות הכי טובה שיש אבל תמיד איכשהו אני מוציאה עצבים, ומתעצבנת כי הנפש שלי כל כך כעוסה.. ולא מבינים למה באמצע משחק כיפי בשבת אני מתעצבנת 'ללא סיבה'
אני האחות שכל כך אוהבת את אחותה (והיא אותי) אבל בגלל המצב אז גם לה לא נוח לידי, גם היא חושבת עלי דברים וביקורתית לגבי.
אני הילדה שפתאום יכולה לבוא ולבכות על כמה שרע לה כי היא לא יכלה לשמור את זה יותר בבטן ולרשום באסק פופל לא הספיק לה.

אני הילדה הזאת שמנסה בכל מקרה לצחוק לשמוח בכל מצב לצאת למסעדה הזאת ולבוא למפגש המשפחתי הזה למרות שהיא מרגישה מנותקת ומרגישה לא רצויה ומרגישה פתאום חולשה ונראת מוזרה וחיוורת כי כל כך לא נוח לה...
אני קורל בת 19 שמנסה מנסה ומנסה ורוצה שכבר יגיע הגיל שההורים הבטיחו שזה יעבור..
שיעברו לי הפחדים והחוסר בטחון והאי נוחות המציקה הזאת גם שאת הולכת לסופר.
שיעברו לי הפחדים שאולי אני ככה מתמיד ואני צריכה להשלים עם זה שיעברו לי הפחדים מדר' גוגל שמפחיד אותי בכל מיני מחלות נפשיות שאני מפחדת וממציאה שיש לי..
שמנסה לעבוד אבל גם שם מגיעה יום ויום עם פחדים של מה יגידו ומה יחשבו והאם מרוצים ממני בכלל.. ושאפילו אחרי 5 שעות של עבודה פשוטה חוזרת גוססת בגלל שהמוח עובד 24/7 ושקשה לה להיות בחברה.. שאם מישהי מציעה לה סוף סוף לצאת אני כל כך רוצה אבל לא יכולה כי אני אתנהג מוזר כי בחיים לא יצאתי!! כי אני לא אדע כל כך איך להתנהג!!
להיות בעצמאות ובל"ג בעומר ובכל הימים השמחים לבד במיטה ולצפות בזיקוקים עם דמעות.. שכל 3 האחים שלך יוצאים ומתארגנים שעה ליפני.. ואז לראות את המבט המרחם של אמא.. "אולי תלכי לבלות עם אבא?"
להרגיש כמו איזה פאקינג מוגבלת אחרי שאני רואה את כל הפאקים שלי כתובים פה למעלה ולא להבין מה יש לי?!?!
משנה לשנה מהפרצוף היפה שהיה לי שלפחות בזה נאחזתי הוא נהיה מגעיל חיוור ומוזר עם שקיות שחורות ענקיות כי קשה לך!!!

אז בבקשה אלוהים תעשה שהכל יעבור שיהיה לי כוחות נפשיים בע"ה לצאת, להנות שאני אכיר את החיים האמיתיים ושאכייף לי ושבע"ה זה יהיה עם חברים או עם אהבת חיי והילדים!! שאעבוד כמו שצריך והוכיח לכולם שאני קורל המצליחה!!
שהמשפחה שאני כל כך אוהבת בכל איבריי שאני לא יכולה להתקיים בלעדיה גם ירגישו ככה ויהיו נינוחים לידי,
ובעיקר שהדמעות יפסיקו.

מה יש לי? לא אשרוד עם חיוך מזויף עוד הרבה זמן.