ייאוש שלא עוזב

כבר קראתי על אנשים עם נכויות כאלה ואחרות שנהנים מהחיים ומביאים מוטיבציה לאחרים,
והרבה אנשים אמרו לי "תסתכל עליהם! - הם במצב שכזה, והם אופטימים!"
טוב, כאן בדיוק הנקודה - הם *אופטימים*. אני מאמין שכל בן-אדם עלי אדמות, בכל מצב שיהיה, אם תהיה לו תפיסה אופטימית, הוא ייצא מזה.
אופטימיות קשורה לתפיסת חיים: אתם לא יכול לומר למישהו שנמצא במצב קשה, ורואה את החיים באור שונה משלכם, להיות אופטימי - כי זה לא יקרה. הוא בעולם משלו.

אז לסיפור שלי:
בגיל 16 עישנתי סמים קלים (לתקופה של חצי שנה) ופה ושם עשיתי ישיבות בסגנון כזה עם החבר'ה.
ובום!! התחלתי להרגיש שאני לא מתאים. שאני מפחד ממחשבות של אחרים. שאני פתאום חיי בעולם כל כך מפחיד - המוח שלי. מאז, המחשבות לא עזבו אותי לרגע.
לא הבנתי למה אני פתאום לא רוצה לצאת עם החבר'ה - ממש לא הבנתי! ואני זוכר זה סיבך אותי, ומאוד כאב לי... אבל זאת היתה המציאות שלי - היה קשה להילחם איתה.
ולאט לאט הקשרים עם החבר'ה התנתקו, עם הידידות - עם כולם. כעבור שנה הייתי לבד.

הייתי כבר אצל הרבה פסיכולוגים (גם בעלי שם), פסיכיאטרים, מה שלא תרצו. והיה נראה שהמצב לא משנה פנים (אני מדבר על תקופה ארוכה). אבל המשכתי בתקווה שזה עוד יעבור.
במהלך הדיכאון לקחתי משהו כמו 6 סוגי תרופות שונות, ושום דבר לא השתנה,
ועצם זה שהן לא עבדו, רק הכניס אותי לייאוש עמוק יותר.
היה לי חבר שעבדתי איתו פעם, וכמוני, הוא היה גם בדיכאון. אני זוכר שהיתה לו היסטוריה עם אישפוזים, והם עדיין לא שינו אותו לטובה. לכן אני לא חושב שאישפוזים יעזרו לי... אם לו הם לא עזרו, אז אותו דבר לגבי עצמי.

אני חשבתי וממשיך לחשוב על התאבדות. מה שכן, אני לא חושב שזה פיתרון. אבל מה לעשות...
תאמינו לי אני כן רוצה להשתנות. אני כן רוצה להיות אדם רגיל. אבל כבר ניסיתי, ולא הצליח לי.
יש רגעים שאני מרגיש "אם היה לי אקדח ביד - כבר מזמן לא הייתי כאן".

אני לא קורא לעצמי "מאמין באלוקים" מאחר ואני חילוני. אבל, אני יודע שהוא קיים שם, והוא רואה אותי כאן סובל. לא יודע למה הוא לא עונה לי.
אני לא מתפלל רשמית, אני מתפלל במילים משלי - אין קול ואין עונה.
וזה כואב. להרגיש את הבדידות הזאת, לשבת בחדר שלי ולחשוב על מה שהייתי רוצה להיות, על איך החיים היו נראים ללא מחסור בסרוטונין.

אולי אתם תצחקו, אבל פה ושם אני בוכה כמו ילד קטן שלא קיבל את הצעצוע שרצה.
וזה לא מכאב פיזי (בזה אני קשוח) - זה מכאב רגשי. האושר בחיי נראה כל כך קשה למימוש שזה כואב.

בזמנו התגייסתי לצבא, וממש לפני סוף הטירונות קיבלתי רגליים קרות - מיד התחלתי בתהליך של יציאה על 21 (התהליך היה קצר מאחר וסיפרתי את ההיסטוריה שלי עם הדיכאון/הסמים).

סלחו לי אם לא הבנתם משהו. פעם היה לי כוח התבטאות טוב יותר. היום הוא ירד בכמה רמות.
כנראה זה בגלל הדיכאון... לא יכול לבטא את עצמי בצורה שבה אני רוצה. הדיבור, ההתבטאות, ההבנה - הכל יורד.
לא יודע מה יהיה... לי כבר אין כבר כוח להמשיך, ואני לא יכול לשנות את המצב.
תכלס? מאוד מפחד להתאבד. לדעת שאני יעבור מהעולם הזה לעולם אחר, זה מחריד ביותר! גם במצב שלי. אבל יש רגעים שאני מגיע לשפל המדרגה ואומר "לי כאן, אין מה להפסיד".
עד עכשיו יש לי כדורים מהתרופות השונות, ושמעתי שאם לוקחים מנת יתר, ובמקביל שותים אלכוהול, זה יכול לגרום לכשל מערכות.
אני לא מאיים להתאבד, וזה לא בתכנונים שלי, אני רוצה להיות חזק, אבל בשבילי זו יכולה להיות התקווה היחידה שבאופק.

אם יש אנשים במצב כזה או דומה, או אנשים שיצאו מזה, בואו תגיבו כאן. בבקשה... אני רוצה לדעת שאני לא לבד בזה.
ואם יש לכם טיפים שבאמת עוזרים, אני מאוד אשמח לשמוע. אני מתאמן כבר שנה, יש לי "גוף" אפשר לומר... לוקח תוספים וכו, אבל משהו חסר... זה לא עושה אותי מאושר.