חזרתי בתשובה, חזרתי בשאלה, מתוסבך וצריך עזרה - איך יוצאים מזה?

כמה בן אדם יכול להידפק?

שלום לכולם, אבקש מכל מי שרוצה להגיב , שיקרא בבקשה את הסיפור והשאלה במלואה, זה חשוב לי שמי שמגיב יקרא קודם כדי להבין טוב יותר במה מדובר.
אני נולדתי למשפחה חילונית. בגיל 8 אבא שלי חזר בתשובה, בגלל שסבא שלי נפטר, והוא החל להתקרב לדת. תוך שנה- שנתיים, הבית כבר היה שומר שבת. זאת אומרת שאת גיל ההתבגרות שלי התחלתי כשאבא שלי מתפלל שלוש תפילות ביום, חובש כיפה שחורה גדולה לראשו, ואני חי בבית שאסור לחלל בו שבת (כאשר עד לפני שנתיים היינו משתמשים בחשמל בשבת).
המשכנו בבתי ספר חילוניים רגילים. כשהגעתי לבר מצווה, בגיל 13, אמרתי לאבא שלי שאני לא יניח תפילין אחרי הבר מצווה. מאוד היה חשוב לי להצליח עם בנות בחטיבת הביניים. כשאני מדבר על זה עכשיו, יש לי הרגשה שמדובר על משהו אחר – שלא מכאן, משהו מהגלגול הקודם. כי פשוט עברתי כל כך הרבה מאז. אבל כן. פעם הייתי בבית ספר חילוני עם בנות, בחטיבת ביניים, ולא הלך לי עם בנות, מה גם שהייתי רק בן13!, והיו לי המון מפחי נפש באותה התקופה, וכמה חודשים אחרי הבר מצווה , התחלתי תהליך מחשבתי דתי, שבמהלכו השתנתה אצלי התפיסה והיחס לדת. יש לציין שגם הרבה לפני כן, בגיל 10, ו12, חשבתי כמה פעמים על לחזור בתשובה. כנראה שזה שאבי נהייה דתי-חרדי זה שינה אצלי משהו, אני גם זוכר שהייתי חולם בלילות בתור ילד שיש את האבא הטוב שהוא הדתי עם הכיפה השחורה, ויש את האבא החילוני שהולך מהר-מהר וזה היה מפחיד.
בקיצור, התחלתי להתקרב לדת. התחתי לשמוע דרשות של רבנים, ובהמשך גם ללכת לשיעורי תורה. הייתה ילדה אחת שמאוד חיבבתי, היא הייתה כמה רמות מעליי, אבל בכל זאת יצא לנו לדבר, ואני זוכר שהייתי משדל אותה ללכת בחצאיות לבית הספר ודיברתי איתה הרבה על דת, ואהבתי את זה.
לא אאריך, אבל לקחתי את הדת מאוד ברצינות. פחדתי לאונן, כבר אז בגיל 13 וחצי, הרגשתי רע מאוד מזה, ראיתי באינטרנט הפחדות על מה שקורה למי שמאונן וכו'. זה היה נורא. במשך המון שנים סבלתי מזה ובמיוחד בהתחלה, מהצער העמוק שקורה לך אחרי שאתה מאונן. איך עברת איסור כזה כביכול.
יום אחד, החלטתי – אני לא מגיע לבית הספר עד שאעבור לבית ספר דתי. כמובן שהמורה התקשרה וכ' וכו' אבל לא עזר שום דבר, ואבא שלי עזר לי לעבור לבית ספר דתי. אני באמת לא אאריך ולא אלאה. יש לי הרבה מאוד מה לכתוב על מה שקרה אחר כך ובישיבות, באמת שיש המון מה לספר. אבל זה לא המקום. אז אכתוב ממש בקצרה ועל קצה המזלג.
אחרי כמה חודשים עברתי לישיבה של חוזרים בתשובה. לאחר עוד כמה חודשים עברתי לעוד ישיבה של חוזרים בתשובה. שם התחלתי ללבוש שחור לבן , ושיניתי את השם שלי לשם של ספרדים. כמו כן בירכתי והתפללתי במבטא ספרדי כבד מאוד. לאחר כמה חודשים התחלתי בתהליך התקרבות לאשכנזים (אני עצמי – אבי ספרדי ואמי נחשבת אשכנזייה) , וניסיתי להתקבל לישיבה קטנה אשכנזית. לאחר תלאות רבות מאוד שנראו כמו נצח – הצלחתי להתקבל לישיבה קטנה אשכנזית מהטובות. לילה לפני כן , שיניתי את השם שוב, לשם שיתאים יותר לישיבה הנ"ל. מאוד התלהבתי כשנכנסתי לשם, זה היה בבחינת להשיג את מה שלא ניתן להשגה. גם חוזר בתשובה, גם ספרדי, הצליח לעשות את הבלתי יאומן ולהיכנס לישיבה שחרדים מלידה לא מצליחים להיכנס אליה. רבנים ממש צחקו עליי כשאמרתי שאני רוצה להיכנס לישיבה קטנה אשכנזית , ואני לא ויתרתי. והנה הצלחתי. זה היה מדהים. לעולם אכיר לאנשים שקיבלו אותי טובה על כך. אני אוהב אותם.
למדתי שם בצורה מאוד חזקה ורצינית. כבעל תשובה קלאסי לקחתי את הדת בצורה חזקה מדיי ולא הייתי כל כך בחברה. חרדים מלידה הם גם בדת אבל גם מעורים בחברה, ואני בגלל שלא נולדתי שם , הייתי רק בדת. וזה פגע בי – בישיבה הגדולה.
לאחר שנה עליתי לישיבה גדולה , שוב, מהמפורסמות והטובות. אך שם התחילו הצרות, הרגשתי חזק מאוד את זה שאני לא מעורב בחברה, שאני שקט, לא זורם, וכו וכו, זה הגיע עד כדי כך, שלא יכולתי להיכנס לחדר האוכל ולאכול עם כולם. זה היה סיוט, סבלתי כל הזמן מהחברה, זה היה סוג של חרדה חברתית, כי לא שנאו אותי שם – להפך, אהבו אותי.
כעבור שנה לא יכולתי יותר, ועברתי לישיבה עם מספר קטן יותר של בחורים. שם סבלתי עוד יותר , וניסיתי לצאת לשידוכים ולהתחתן. אעצור שנייה ורק אומר שמגיל 14 , כל התקופה של הישיבות לא חייתי אצל ההורים, וראיתי אותם רק אחת לכמה שבועות, בכלל היה לי מאוד קשה להסתובב במקומות חילוניים , כל פעם שראיתי בחורה שמתלבשת בצורה חילונית הייתי משתגע ממש, והייתי מסוגל – היום אני יודע שזאת הייתה תקופה של טירוף – אבל הייתי מסוגל ללכת אחריה ככה באמצע הרחוב. יש לציין שמעולם לא דיברתי עם מישהי או עשיתי לה משהו אסור אבל כן יצא שהלכתי כמה פעמים אחרי נשים ברחוב, בתור אחד שחזר בתשובה בקיצוניות והוא צעיר, וחייב לשמור על העיניים ועל הקדושה, אז כן הגעתי גם למצבים משוגעים כאלה.
מאוד סבלתי כל פעם שנפלתי בעבירות של פגם הברית (אוננות) זה היה תמיד קורה אחרי שבתות אצל ההורים שגרו עדיין במקום חילוני, זה היה נורא ואיום. היו פעמים שממש לא יכולתי שיראו אותי , מחמת הבושה, ויצא כמה פעמים שלא אכלתי בגלל זה.
סוף הסיפור של הישיבות – יום אחד פשוט הלכתי ברחוב , והגיעה אליי הארה – אולי הכל פשוט לא אמיתי? אולי הכל המצאה ושקר? אולי כולם סתם עם זקנים שחורים ושקרנים?

מאותו רגע, הכל השתנה. הפסקתי לאט לאט לשמור מצוות, תוך שבועיים כבר חיללתי שבת בסתר. כעבור חודש עזבתי את הישיבה.

כשהגעתי להורים הייתי כבר חילוני. זה היה בסך הכול חודש. אבל הייתי כבר חילוני. חילוני שנראה עדיין כחרדי עם זקן, כיפה שחורה פאות ושחור לבן. אבל לא שומר מצוות. לא הסתרתי את זה. וחיפשתי את עצמי. התווכחתי עם רבנים, והגעתי למסקנות לאחר תקופה מסוימת שהדת לא אלוהית, שהתפילות לא עובדות באמת, שהתורה אינה דבר האל, ושאין כזה דבר עולם הבא.
כעבור שנה מצאתי עבודה, זה היה בשירות לקוחות, היה קצת קשה עם החילונים שם, אבל הסתדרתי. עדיין הלכתי עם שחור לבן, לא אלאה. כעבור שנה, אחרי המון דיבורים על האם כן והאם לא, וזה היה אחרי חצי שנה שכבר היה לי ברמה יום יומית (!) מחשבות אובדניות, התגייסתי לצבא. כשהתגייסתי לצבא כל המחשבות הרעות נעלמו.
אבל התחילו גם שם בעיות. בקצרה – מקרבי העיפו אותי כי לא רציתי לחזור הביתה (כי בבית לא נתנו לי להשתמש בטלפון כי זה לפון לא כשר – כל פעם שרציתי להשתמש בטלפון צריך לצאת מחוץ לבית! מטורף). אחר כך מיחידה קרבית עם בנות עפתי כי עשיתי בעיות כי שמו אותי שלא בידיעתי עם בנות.
ואחר כך יצאתי מהצבא בגלל כל הסיפור הזה של להיות עם חילונים ועם בנות. ואגב אז הייתי כבר בלי כיפה. הייתה לי האפשרות לבחור האם להישאר בצבא, לצאת על 21, או לקחת פסק זמן. החלטתי לקחת פסק זמן של חצי שנה שבסופה אני ידעתי שאם לא אקבל החלטה הפסיכיאטרית תתן לי 21, ובאמת היא נתנה לאחר שהרמתי ידיי מלקבל החלטה. ושוחררתי מהצבא. סה"כ שרות – 9 חודשים. יחידות עברתי במהלך הזמן הזה -5.
וכעת, לגוף השאלה.
מאז השחרור אני עדיין בבעיות קשות. אני מדבר לעצמי המון, אני מתוסבך. אני מצד אחד כבר די חילוני, כי אני בלי כיפה, לא שומר מצוות ולא מאמין. אני עובד, ושוכר דירה, ברחתי מההורים כי דיכאו אותי שם. אבל אני לא מסוגל לגעת בבנות, כשאני רואה כל פעם בחורה ברחוב או באטובוס אני מרגיש שאני כולי מתרגש מאוד מאוד, וכאילו הרגשה של מת כזה. מעולם לא הייתה לי חברה, ונראה לי שאפילו לא ידידה. לא נגעתי מעולם באישה. ולכן גם עכשיו שאני בא לסופר אני לא לוקח את הכסף מידיה של אישה. זה אבסורד, אני יודע, הרי אני כבר חילוני! אבל מה לעשות, אני מרגיש באיזה שהוא מקום שאני עדיין חרדי, שאני עוד איכשהוא קשור לשם. אבל זה לא הכל. אני גם לא יודע איך קוראים לי , אני מתוסבך עם עניין השמות. לא יודע מה השם שלי. חברים , אני מרגיש דפוק! אני הולך ברחוב ואני מרגיש דפוק, נהייתה לי קרחת מרוב הצרות שאני עובר, אני בן אדם מאוד בודד אין לי חברים, והדרך היחידה שלי לבטא את עצמי הייתה דרך הפייסבוק בפרופיל אנונימי שפתחתי עד שלשום. הייתי תמיד כותב שם 'הצילו' ו'אני מת' וכאלה, ואחד החליט שנמאס לו ממני והוא הגיש תלונה במשטרה ששלחתי לו את זה ושאני הולך להתאבד, מה שכמובן לא נכון כי לא חשבתי על זה בכלל. פתאום אני מקבל מלא טלפונים מההורים שלי, ואני הרי לא מדבר איתם, עזבתי את הבית. בסוף עניתי לאבא שלי והוא אמר לי שהמשטרה הייתה אצלם ושהם בדרך אליי. כשדיברתי איתם ניסיתי להסביר שלא התכוונתי בכלל להתאבד, אבל אותם זה לא כל כך עניין. הם רצו לקחת אותי לפסיכיאטר, אבל בסוף ראו שהכול בסדר והחליטו לשחרר אותי בתנאי שאם קורה משהו שאני ישר מתקשר למשטרה. אני הבנתי כמובן שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. אני לא משתמש יותר בפייסבוק בגלל העניין הזה. והאמת שחטפתי מכה רצינית. אני? משטרה באים לחפש אותי? זה הזוי מדיי ואם הגעתי למצב כזה כנראה שעליי באמת לעשות שינוי. אני אצל פסיכולוג כבר זמן מה, ושום דבר לא זז. אני עדיין לא מסוגל ללבוש ג'ינסים כי זה 'חילוני מדיי', אני עדיין מקנא באח שלי שמתחיל תהליך התחרדות, מקנא בו רצח וחולם בלילה על זה שהוא גונב לי את הדת. לא יצאתי מזה שאני מרגיש משיכה לנשים אבל מעולם לא הייתה לי חברה ולפעמים אני ממש מפחד שאני אולי אפסיק להימשך לנשים כי כשאני נכנס לפורנו אני הרבה פעמים נכנס לבנים ואני מפחד שבגלל זה אפסיק להמשך לבנות ואמשך חס וחלילה לבנים(אבקש בבקשה להתייחס לזה כי זה מאוד מטריד אותי!).

אני עדיין לא יצאתי מזה שאני מרגיש דפוק, מזה שאני מרגיש נחות, מזה שכל פעם שמישהי עוברת לידי אני מרגיש מת. עכשיו גם לא יהיה לי למי לפרוק את כל זה, שהרי אין פייסבוק יותר. אם רק היה פה מישהו (או מישהי ) שהיה מסכים לדבר איתי ואו כמה שזה היה עוזר, כי אני מרגיש נורא בודד. חשבתי כבר לעזוב את הארץ מרוב ייאוש אך לא נראה לי שזו הדרך. אז לכן רציתי לשאול כאן - מה דעתכם? איך עליי להתקדם בחיים? איך לצאת מזה? אני חשבתי אולי להתחיל לעבוד במשטרה אולי זה ישנה אותי אבל א. זה נראה לי שרק המעמדות הנמוכים הם שוטרים ולא בא לי להיות אחד מהם , וב' אין לי כוח לזה. ואני יודע שאני לא יזרום בחברה ואני שוב יהיה מוזר כפי שהיה לי בצבא. חברים אני ממש צריך עזרה ואיזושהיא עצה כי אני ממש בין העולמות ואנשים שמכירים אותי אומרים לי קח כבר כדורים כי אתה לא יוצא מזה! אני שונא את האנשים האלה שזורקים אותי לכלבים אבל הם כבר מיואשים ממני. ולא אל תייעצו לי להיכנס להלל כי הם לא מעוניינים בי ובכלל אחרי המקרה של המשטרה אני לא רוצה שום עזרה מיוצאים בשאלה. אני בכלל בספק אם אני יוצא בשאלה, כאשר כלל לא נולדתי חרדי. אני פשוט ממש מפחד שאני יישאר במצב הזה לנצח. אני חייב שינוי! אני חייב לצאת מזה. מישהי הציעה לי ללכת לאיש מקצוע של מיצוי היכולות אולי זה יעזור?
אשמח מאוד לעצות, ולתגובות מכם – תודה.