אני מאז החטיבה זוכרת את עצמי לאט לאט נסגרת והופכת לביישנית מאוד. החברים הבודדים היחידים שהיו לי לאט לאט כל אחד המשיך בדרכו בתיכון ואני נשארתי בלי כלים לצבור חברים. הביישנות שלי לא הייתה רגילה, היא נהייתה משהו מוזר
כאילו אני רואה את עצמי כנחותה ולא מרשה לעצמי להשמיע דעה, כמו משהו בתת מודע שלי שמסתתר בו כל האני האמיתית ואני לא מצלילה לפרוץ את זה. נוצר מצב שהפכתי למן חסרת אופי, אני רק חוזרת על דעות של אחרים ומסכימה איתם כל הזמן וכשמישהו מנסה לפתח איתי שיחה יש רק שקט מביך ואין לי משהו מעניין לספר אף פעם. בקושי שיחת חולין אני יודעת לנהל
אני נלחצת כל כך כשמישהו פונה אלי ויש לי בקול משהו לא טבעי , כאילו אני לא מדברת בנינוחות. זה גורם להתרחקות ממני ואני כל יום בוכה ובוכה ולא יודעת מה לעשות..
אשמח לעצות אם אחד מתוך אלפי אנשים יודע מה ההרגשה הזאת ויכול לעזור לי
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות