יש לי בעיה מאוד בעיתית. אני תמיד צריכה להרגיש נאהבת בזוגיות. אני יכולה להתעצבן, להיכנס לסרטים, להרגיש מנוצלת, בודדה, חרדה... אבל ברגע שמקיפים אותי באהבה כאילו הכל פתאום נעלם והעולם הרבה יותר יפה. אני לא יכולה כל הזמן לדרוש תשומת לב. זה לא בסדר.
אני יודעת שהבעיה שלי התחילה עוד בקטנות, לאמא שלי אף פעם לא היה זמן אליי ותמיד ניסיתי לרצות אותה ונכשלתי כל פעם. נולדה לי אחות עוד כשהייתי תינוקת וכל התשומת לב שלי הייתה מופנית אליה. למרות שהיה בנינו הפרש גילאים קטן, אני גידלתי אותה והייתי האחות הבוגרת והיא תמיד נשארה אחות קטנה שצריך לעטוף אותה בצמר גפן. אמא שלי דרשה ממני לעשות דברים בבית והייתה עושה אפליות כי אני יותר גדולה, או נותנת לה יותר מתנות, ממתקים, תשומת לב ומגע. הרגשתי מודחקת. הרגשתי שנואה. אמא שלי הייתה משפילה אותי ומקללת אותי מקטנות, הייתה ממציאה עליי שירים וכינויים מוזרים. וכל המשפחה ידעה, אני גדלתי ללא אהבת אם, רק אהבת אב. היא דאגה תמיד להזכיר לי שאני הבת הפחות מועדפת ושאחותי הבת הכי אהובה ללא בושה.
היום אני מרגישה שחסר לי תשומת לב ואמון בבני אדם. לא ספגתי אמון מהבנאדם שגידל אותי אז קשה לי להאמין שאנשים עושים דברים טובים ללא אינטרס אישי, לכל בנאדם יש אינטרס, גם אם זה אומר להרגיש טוב עם עצמו בכך שעשה מעשה טוב. ואין מתנות חינם לעולם.
כיום אני נמצאת בזוגיות נהדרת, עם גבר חם ואוהב, לא קר בכלל... אך חוששת לקלקל אותה בעקבות חסכי הילדות שלי. זאת אני, צריכה אהבה *כל הזמן*. שיראו לי, לא רק שיאהבו. שיתקשרו אליי בדאגה ויעטפו אותי בחום ובמילים טובות. לא זכיתי לזה כל כך.
האם לדעתכם יהיה ניתן להתמודד עם בחורה כמוני?
איך להתנהג עם הגבר שלי מבלי לגרום לצרות?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות