נמאס מהאובר מחשבות, החששות, מזה שאכפת לי מדי מה אנשים חושבים, נמאס לי שכל הרגשות שלי מודחקים ואני לא פורקת אותם. פשוט נמאס!
בא לי לבכות את חיי, ולפרוק הכל אבל הדמעות לא יוצאות והכל נאגר ומודחק בלי שליטה.
הדימוי עצמי שלי נמוך, החרדה חברתית שלי התגברה, אני מתרחקת מאנשים בלי לשים לב. מחכה שישימו לב שלא טוב לי, אבל הם חושבים שאני פשוט עייפה.
רוב הזמן אני מתפקדת, אבל זה תמיד יושב לי על הלב (במיוחד בעבודה שלא עושה לי טוב בכלל, אבל אני חייבת את הכסף.) הבית ספר גם מוסיף ללחץ שלי. אני רוצה לעשות פאוס לעולם, להירגע ולבנות את עצמי מחדש, אבל אין זמן ואני גם לא יודעת איך.
לא מזמן הייתי ממש קרה, לא הרגשתי כלום ולא היה אכפת לי מכלום אבל עכשיו המצב שתיארתי מתחיל להשתלט עליי.
איך להחזיר לעצמי את השמחה?
אל תציעו לי דברים כמו ללכת לפסיכולוג/לשתף חברה/או ״תתחילי לאהוב את עצמך״ כי דברים כאלה נאמרים בגדר תאוריה, אני צריכה פתרונות מעשיים.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025