אין לי חיי חברה, ולא כיף לי להיות זאב בודד, מה לעשות?

היי, טוב אז האמת שאני אפילו לא יודעת איפה להתחיל. וגם איך שאני לא אנסה לקצר, זה יצא חפירה. בכל מקרה...אני אתחיל.
אף פעם לא היו לי חברים אמיתיים. ובטח שלא "חבר'ה" (כן זאת מילה של זקנים, אני יודעת...
אבל לא מצאתי מילה אחרת.)
אני גדלתי בישוב קטן שכולם מכירים את כולם, ואם שרפו אותך פעם אחת, אין לך באמת אפשרות להתחיל מחדש להתקבל חברתית, וגם אין הרבה אפשרויות לפגוש אנשים חדשים.
בחטיבה ובתיכון הייתי מחוצ'קנת,ממושקפת ונמוכה, וכמובן לא מקושרת לילדים "הנכונים", ואלה היו סיבות מספיק טובות להתעלל בי לכל אורך תקופת בית ספר הנוראית הזאת.
שסיימתי את זה איכשהו בלי התחרפן, יצאתי ל"עולם האמיתי".
יצאתי עם מטענים מאוד גדולים וביטחון עצמי ברצפה וכמובן לבד לגמרי. בלי אף תמיכה.
בצבא כבר לא הייתי מחוצ'קנת ואפילו נראיתי ממש טוב. וגם בנים התחילו איתו, ורצו אותי. ואפילו היה לי חבר. הכרתי אנשים בצבא שנהיו חברים מאוד טובים שלי.
אבל כל כך פחדתי שההיסטוריה תחזור על עצמה, שהצגתי את עצמי מתקופת הצבא והלאה כמשהו שהוא לא אני בעצם. כלכך פחדתי שידעו ויגלו שמי שנראית להם ילדה נורמלית, חכמה, יפה ואהובה היא בעצם לוזרית בלי חברים שהתעללו בה במשך כל הבגרות שלה. ובעצם כל כך פחדתי להיפגע שאף פעם לא סיפרתי על הבדידות שלי לאנשים והם פשוט הניחו שהכל בסדר אצלי. ומאחורי כל חיוך וצחוק שלי עמד כאב כל כך חריף וכל כך חזק שלפעמים הרגשתי שאני מתפוצצת. הם לא ידעו שהם בעצם האנשים היחידים בחיים שלי שמחזיקים אותי.
אחרי הצבא כמובן שהקשרים מתנתקים כי זה מאוד קשה לשמור על קשר ולהיפגש במרחקים כאלה.
החיים אחרי, והעבודות שעבדתי בהם אחרי צבא הפגישו אותי עם אנשים רנדומליים שמדי פעם יצאתי איתם וזה... אבל אף פעם לא היה לי ידיד או חברה שהיו איתי לאורך זמן, והייתי איתה/איתו בקשר הדוק ואמיתי.
תמיד גם כשהכרתי אנשים חדשים התפדחתי ברמות לספר להם שאני כאילו "באה משום מקום". אין לי חיי חבר'ה, אין אנשים שבאמת מכירים אותי. אני לבד בעולם. כי זה מוריד לאנשים לשמוע דבר כזה... כלפי חוץ אנשים רואים אותי כבחורה עם ביטחון וזה גם נראה שהכל בסדר אצלי בסך הכל, אני לא איזה ווירדו ואפילו נראית טוב. אבל האמת הכואבת מאוד היא שאני ממש בודדה. אני למדתי המון המון המון שנים להסתיר את כל מה שחרא לי וכואב לי ולהתמודד לבד. ותמיד ניסיתי להרים את הראש ולהתחיל מחדש. אבל עכשיו, בגיל 25 זה כנראה כבר מאוחר מדי. אני במצב נפשי נוראי. כואב לי כל הגוף. נגמרו לי הכוחות לשחק אותה ולחיות חיים נורמליים כמו כולם, ולהתקדם. אני לבד. אין לי עם מי לדבר אין לי עם מי לחלוק, אין לי את מי לאהוב, אין לי במי לתמוך, אין לי עם מי לצחוק ולבכות... אני כבר באמת מרגישה חסרת אונים ואני חייבת חברה. בני אדם זה יצור חברתי, ולא כיף לי להיות זאב בודד.
אני כבר אובדת עצות ובאמת הייתי רוצה לדעת מה עושים מכאן? איך מתקדמים?