אני פוחד שההורים שלי יילכו לעולמם, פוחד להיות לבד בחיים

המצב הוא כזה.

יש לי אמא בת 49, ואבא בן 67.
אני אוהב את שניהם ברמה אינסופית, הם כל מה שאני וכל מי שאני, אני הם, והם הכוח שלי. בשלוש השנים האחרונות אני במצב של "מתמרן" בינם לבין הבן זוג שלי, אני יכול להיות שבוע אצלו, או שבוע אצלם, זה בעיקר תלוי באיך היום יום שלי נראה, מה התכניות שלי לשבוע הקרוב ואין אני מבחינת ניידות.

הדברים היחידים שעושים אותי מאושר בחיים האלה, זה ההורים - בעיקר עצם הקיום שלהם. אני לא מבקש מהם כסף כי הם במצב מאוד קשה ובחובות, חשוב לי להדגיש שהתלות שלי בהם היא לא כספית - אלא נפשית. הידיעה שהם קיימים, שאני יכול לחזור הביתה בכל רגע שאחפוץ - לבישולים, לחיבוקים והנשיקות שלהם, זה משהו שמרגיע אותי בכל פעם שאני מרגיש קצת חרד (במיוחד כשרואה את המצוקה הכלכלית ההולכת וגוברת במדינה).

דבר נוסף שעושה אותי מאושר, הוא הבן זוג. אנחנו ביחד כבר 3 שנים, ואני מרגיש שמצאתי את הבנאדם שאני רוצה להביא איתו ילדים, להקים משפחה, חיים עצמאיים, בית משלנו.
אני רוצה לראות את הדברים האלה קורים.

אבל מעבר לכל זה- יש פחד שמשתק אותי, כמעט "משגע" אותי, ואני בוכה אוטומטית ברגע שחושב על זה. משום מה המחשבות על המוות שלהם תוקפות אותי בעיקר בלילה, וכבר התחלתי להיכנס לסרטים שיש רוחות רעות שמכניסות לי מחשבות רעות לראש, ושזה לא יכול להיות שאני חושב על הדברים הללו בתדירות כזו גבוהה.

מצאתי את עצמי מחפש מה הוא גיל המיתה הממוצע לגבר ולאישה, אבא שלי לא האדם הבריא בעולם, ואמא בעיקר שבירה נפשית, כמוני בעצם.
אני פשוט מרגיש כמו גוזל, שלא מוכן לעוף מהקן, למרות שאני "חצי רגל בחוץ".
עכשיו למשל, אני אצל הבן זוג- אבל אראה את ההורים רק ביום שבת, כשניסע למשפחה של בת זוגו של אחי, לארוחה משפחתית.

את האמת? אני אוכל את הלב שלי, אני אוכל את הלב שלי כל רגע שאני לא איתם, כל רגע שהם "מתים" לאט לאט הרחק מהעיניים שלי, כל רגע שאני לא רואה את אבא שלי- שיהיה בריא הוא כבר לא צעיר.
יש לי איזשהו ג'וק בראש, שאני פשוט לא מצליח לדמיין את החיים שלי בלעדיהם.

אני יודע שיש ילדים שגדלים יתומים כל חייהם, ללא הורים. ויכול מאוד להיות שאעצבן כמה קוראים כאן, אבל זו לא הכוונה- תנסו להבין אותי. אני פוחד פחד מוות.
אני פוחד בעיקר כי... זה מצב שהוא לא פשוט, ומשום מה אני כל הזמן במצב של "היכון", ואני לא מבין למה. למה זה תוקף אותי עכשיו? בגלל שאני בצומת? בגלל שאני בן 20 ופתאום מבין על מה מדברים בחדשות, ומה זה מצוקה כלכלית (למרות שלא נתמך בהם), ומעבר לכל- מבין מה זה מוות?

דוד שלי מת לפני 3 שנים, הלכנו להלוויה שלו בזמנו - אני זוכר את עצמי בוכה את הבכי הכי כואב שחוויתי, כזה שכמעט הפסקתי לנשום בגללו, וכל זה על אדם שלא בדיוק הכרתי.
בכיתי כי חשבתי על אבא שלי. זה התחיל מאז בעצם.

אני לא אהיה אותו אדם ללא אמא ואבא. הם קרעו את עצמם בשבילי ובשביל אחי.
הם כאלה מקסימים, באמת. כל-כך אוהבים ותומכים.
אני מבין שאלו הם החיים, וככה הגלגל מתגלגל, אבל אני לא מצליח לקבל את זה.

אז איך אומרים - צרת רבים חצי נחמה?
אני פשוט תוהה אם אתם מרגישים קצת כמוני... אם גם אתם פוחדים, ומה אתם עושים כדי להרגיע את המחשבות האלה?
בנוסף, מה אתם עושים כדי "להכין" את עצמכם לחיים ללא אמא ואבא?