טסתי ליפן ונדלקתי על בחור יפני, איך מתמודדים?

לא ראיתי הרבה שאלות כאלה פה...
בכל מקרה טסתי לבדי ליפן לחודש והחלטתי לפתוח שם טינדר (אני 9 חודשים אחרי פרידה טראומטית מבן זוג מתעלל רגשית והיה לי קשה להתקרב לגברים אפילו טיפה) אז אמרתי יאללה למה לא לנסות גם זו אחת המדינות הכי בטוחות בעולם ויותר סביר שמישהו ירצח ויאנוס אותי בארץ מאשר שם (זו בדיחה אבל אמת מה לעשות)
פתחתי והייתי בשוק כמה בחורים יש שם ובנוסף חתיכים. היום כאלה שלא יודעים אנגלית וכאלה שרק רוצים סקס ואשכרה רשמו לי את זה ואולי 2 הודעות מטרידות שחסמתי. היו לי משהו כמו 150 מאצ'ים מה שממש נתן לי בוסט לביטחון אני מודה.. עם חלק סתם דיברתי והמליצו לי מה לעשות אבל מן הסתם שלא אפגש עם 100 ומשהו אנשים.
ואז היה בחור אחד, בן 32 שהתחלנו לדבר הרבה ובעיקר הבונוס שהיתה לו אנגלית מאוד טובה ככה שזה היה גם נוח. דיברנו בערך שבועיים בוואטסאפ עד שהגעתי לאיזור בו הוא גר (זה היה בתכנון בלי קשר אליו)
נפגשתי איתו, בחור חנון ממש, לבוש בסוודר עם מכופתרת מתחת ומשקפיים (אל תהרגו אותי אני אוהבת משקפיים) הדייט התחיל דיי אקוורד, הוא דיבר אנגלית ממש טוב ואפילו לא היה לו מבטא יפני. שתיתי בירה בשביל להירגע וזה ממש קצת עזר.
הלכנו לטייל בחוץ (הייתי בדיוק בתקופה של פריחת הדובדבן היפייפיה) עמדנו מתחת לעץ דובדבן, בערך ב-11 בלילה, לא ידעתי אם הוא מוצא חן בעייני או לא ורק רציתי ללכת להוסטל. הוא שאל אותי אם הוא יכול לנשק אותי וסירבתי, הוא חיבק אותי וזה קצת הביך אותי, כל הזמן הזה הוא גם אמר לי כמה אני יפה ומקסימה, אני לא רגילה לכאלה מחמאות.
בסוף הלכנו לשבת במקום שקט והוא שאל אותי שוב אם בסדר לנשק אותי ואמרתי כן. הוא נישק אותי וזה היה מדהים פשוט.
הרצה קדימה, המשכנו לצאת לדייטים כל יום יומיים, ישנו ביחד כמה פעמים וגם שכבנו. ביום האחרון הכין לי ארוחת ערב מפנקת בטירוף ופשוט היה מקסים ואכפתי. בלילה האחרון בקושי ישנתי כי ידעתי שלא אראה אותו יותר. בבוקר קמתי וישר הלכתי לרכבת, כשנפרדנו לא היו לי מילים איך להיפרד ממנו, כאב לי כל כך. הוא אמר לי תודה על הכל.
עליתי על הרכבת עם המזוודה הכבדה שלי והתחלתי לייבב כמו תינוקת. כל כך הרבה זמן לא הרגשתי כזה כאב. בשדה תעופה בכיתי, בקונקשן בכיתי. טיסה של 10 שעות והרוב היה בכי. הייתי לבד וכאב לי כל כך.
כשהגעתי לקונקשן דיברנו קצת ובאמת לא ידעתי מה יהיה משם. חזרתי הביתה לפני 3 שבועות וכל יום אנחנו מתכתבים בוואטסאפ והחלטתי שביולי אחזור ליפן לראות אותו (הוא כמובן שמח מאוד והציע שנישן ביחד בחדר פרטי בכל השהות שלי שיהיה לנו יותר זמן יחדיו.) אני לא יודעת אם להגיד שאני מאוהבת בו כי העלינו יחדיו רק שבועיים אבל זה היה מדהים ובחיים לא התייחסו אליי כל כך יפה ובצורה כל כך מתחשבת. לא חשבתי שמגיע לי יחס כזה אפילו. נורא קשה לי לפתח לאנשים רגשות אבל לחלוטין פיתחתי כלפיו.
אני מפחדת עד שאני אטוס ימאס לו ממני ומהלונג דיסטנס הזה. ואני? לא מסוגלת לחזור לגברים ישראלים! מרגיש לי שאף אחד לא משתווה אליו אפילו. שאף אחד לא יתנהג אליי כזה יפה. לשנינו מאוד נוח עם זה כרגע, הוא רוצה להתמקד בעבודה שלו ואני גם. אז זה נוח שיש בן זוג שיש מכסת זמן לדבר איתו (בגלל הבדלי השעות) וזה איכשהו עובד לנו כרגע. מרגישה שעד עכשיו התפשרתי על גברים שלא התייחסו אליי טוב אבל עדיין אהבתי אותם כל כך.
אני לא יודעת מה לעשות, האם בריא להישאר ככה בלונג דיסטנס? אני מרגישה שזה יתפוצץ לי בפרצוף מתישהו. אף אחד מאיתנו לא היה בלונג דיסטנס עדיין.
ובנוסף הוא שבר לי כל סטיגמה שהיתה לי על גברים יפנים. אומרים שהם קרים, מנוכרים, לא אוהבים סקס... בחיי שהבחור הזה הוכיח לי שזה לא נכון בכלל. ואין לי ספק שהוא לא היחיד שככה.
תמיד הרגשתי שגברים ישראלים כל כך מדחיקים את הרגשות שלהם. העיקר להיות גבריים, לא להראות חולשה. אני לא סובלת את זה. הוא היה רגיש, בלי משחקים בלי פוזות ואומר לי בדיוק מה הוא מרגיש וחושב.
מאז שחזרתי לארץ אני בדיכאון.. אבל כל פעם שאני מדברת איתו הוא גורם לי להרגיש שוב ביפן ושאני קרובה אליו. הוא שינה את ההשקפת חיים שלי על דברים, חזרתי שם עם כל כך הרבה חוויות טובות.
אני לא יודעת איך להתמודד עם זה עכשיו.. אני מרגישה פה כל כך לבד ולא במקום ולפעמים רק לדבר איתו מחזיר לי את השפיות ): אני רוצה להיות איתו אבל לא מרגישה שקשר מרחוק זה הוגן לא כלפיי ולא כלפיו.