הציניות שלי הולכת וגוברת...

קיצר עברתי הרבה שיט בחיים ובשנים האחרונות נהייתי ממש צינית.
ככל שהזמן עובר ככה הציניות שלי גוברת, אני ממש נהייתי פרנואידית, ואפילו על נחמדות לא ככ סומכת.

פסיכולוגים עושים לי פרצוף עצוב ואומרים שבאמת אכפת להם?
במוח שלי יעבור "נו ברור, הם פה בשבילי כי משלמים להם, באמת ככ אכפת להם ממני... כל עוד משלמים להם"

בנאדם רוצה לעבוד על המצאה יוצאת דופן של בשר שמגדלים במעבדות כדי לחסוך סבל מבעלי חיים. נשמע חמוד וכו בהתחלה אבל אני חושדת מיד. חושבת לי "באמת אכפת לו ככ מבעלי חיים שהוא מוכן להשקיע ככ בלהוריד מהסבל שלהם? לעעע.. הוא סה"כ רוצה להירשם בהיסטוריה, להמציא משהו חדש יוצא דופן, להיות הראשון בעולם לעשות זאת, שידברו עליו ויהיו לו מליונים... ואז כשיזדקן יוכל לשלם למלא בנות 16 גולד דיגריות לסקס אותו"

ארגונים של תרומות תמיד מעוררים בי חשד. "אה בטח שוב פעם 90 אחוז מהתרומה הולך לאחראים שחוגגים עם הכסף ורק השאר לנזקקים שאלה גם כן רובם לא היו שמים זין אם היה להם הרבה כסף"

פעם קופאית נתנה לי יותר מדי עודף, חבר שלי בתמימות שם לב והחזרנו לה, אני דווקא לא התכוונתי לעשות זאת והתבאסתי. כי למה לי? זה 50 שח! אם אני הייתי ענייה ברחוב האם היא בכלל הייתה תורמת לי עשירית מזה? שלא להגיד את כל ה50..

אני רואה תכנית דייטים על אנשים מכוערים שמשדכים להם אנשים מכוערים ונכים ולרובם אני לא חשה אמפתיה ואף צוחקת עליהם. למה? כי עובר לי בראש דברים כמו "אם הם היו יפים/בריאים לא היו שמים על אנשים שנראים כמוהם" או "חלקם אולי מכוערים אבל הם לבד כי לא מסכימים לצאת עם אנשים מהליגה שלהם וחולמים על חתיכים וחתיכות בלבד ורק זה רוצים". ברור שזה נורא הטרגדיה שלהם, הטרגדיה עצמה נראית אאוץ אבל מהם אישית לא אכפת לי. זה תכנית שעשוע לספק את ההומור השחור שפיתחתי מרוב ציניות.

טבעונים? זונות צומי. 90% מהם. כיף להרגיש נעלה מוסרית כי זה הופך אותך ל"צודק" ולבני אדם מאוד אכפת להרגיש צודקים גם אם הם לא. בשביל האגו כמובן.

הו כן כן, גם הייתי טבעונית פעם, לא לצומי אבל כמובן חטפתי מהריפוטציה הרעה ברגע שגילו שאני טבעונית. עשיתי את זה כי איפשהו היה אכפת לי אחרי שראיתי את הסרטונים של המפעלים הברוטלים אבל אז גם גיליתי כמה באמת חרא בעלי חיים יכולים להיות והתחיל פחות להזיז לי. עדיין מזיז לי אבל באמת שפחות.

האמפתיה שלי גם כן הולכת ופוחתת. אני בכוונה מחזיקה את עצמי מלעזור לאנשים. זה לא בטבע האדם לכבד עזרה, אבל מה שכן בטבע זה לנסות לאכול את כל הזרוע כשנותנים לו את היד.

רק אתמול ישבתי מול הים כששמתי לב שגבר ערבי אחד כמעט ולא נפל על הסלעים והראיתי אכפתיות מסוימת של "הנה אתה פה על סלעים רטובים ובכפכפים ועלול ליפול אני מוכנה לתת לך יד לעזור לעלות" אבל לא. "אפשר לשבת לידך" - לא. מתחיל לספר לי סיפורים על איך שהוא מעדיף לשבת מול הים לבד ערום".. אחרי דקותיים קמתי והלכתי משם באיחולים שכמובן יפול על סלע עם הראש וידמם. במחשבות שלי כמובן, ואמרתי אמן.

באותו יום ראיתי זוג עם מחלוקת בינהם שישב לא רחוק ממני, הבחור טען שלא יכול לחיות בלי הבחורה, שהוא שמח כל בוקר כשהיא מתעוררת לידו. זה היה נשמע כ"כ רומנטי מצד אחד, אפילו קינאתי קצת. אבל כרגיל עבר לי בראש "נו ברור שהוא לא יכול לחיות בלעדיה כל עוד היא נראית כמו נסיכה, לא שמנה, נראית טוב, נשית ומטופחת... היא יכולה להיות ביץ' אליו אבל הוא ירצה את הולידציה של מקסימה כמוה. היא פתעום יכולה להיות הכי שאוהבת חזרה אבל אם נגיד תעבור תאונה שתכער אותה יותר מדי הוא רוב הסיכויים יוכל לחיות בלעדיה טוב מאוד"

אנשים שמדברים על כבוד והדדיות לאחר ושהאנושות היא טובה והם מעל גיל 14 לא נלקחים ברצינות על ידי. זה בדיוק אותו סוג האנשים שהם יתקעו לך סכין בגב בעוד שהם מעמידים פני מלאך.

אני כזה אדם שיאחל את הגרוע ביותר לאויבים שלי. אני אשכרה התפללתי שכמה אנשים שפגעו בי יסבלו קשות קשות. גם אם הרבה זמן עבר מאז. אני גם בטח אמשיך להתפלל לזה.

אני לא מאמינה שאני רואה את המציאות 100% כמו שהיא למרות זאת.

איך מתמודדים במצב כזה? אני מרגישה שענן מגעיל אוכל לי את הראש.
השאלה לבעלי ניסיון דומה בלבד, שלא לקחו סמים כדי להתמודד.