סובלת מחרדה חברתית קשה, מנסה למצוא כיוון לחיים אבל פוחדת כל כך מכישלון ומתגובות של אנשים, פוחדת לעשות אפילו צעד

אני בת שירות לאומי שנה שנייה, סובלת מגיל מאוד צעיר מחרדה חברתית קשה, ברמה שכשמישהו מדבר איתי אני רק חושבת באיזה טון לענות, באיזו יציבה לעמוד, וכמה זמן להסתכל לו בעיניים או אם בכלל.

הפחד הגדול ביותר שלי כרגע הוא העתיד. אין לי תעודת בגרות (לא הצלחתי להביא את עצמי להיכנס לכיתת לימוד רגילה בתיכון), למדתי בכיתות קטנות מהחטיבה (לא יודעת עד כמה הכתם הזה רציני, אבל זה חלק בלתי נפרד מההערכה העצמית הירודה שלי).

שנה הבאה נגמרות כל המסגרות שאני יכולה להיאחז בהן, ורק לחשוב על זה מכניס אותי לחרדות. השאלות מכולם (ומההורים במיוחד) מתחילות, ואני לא יודעת איך לעמוד ברשות עצמי. אפילו רישיון אין לי.

התחלתי להתעניין באוניברסיטה הפתוחה, שמאפשרת לימוד ללא תעודת בגרות.
מעולם לא התנסתי בבגרויות (אשר ידועות כקשות מאוד), ותואר הוא קשה יותר פי כמה. אני לא יודעת בדיוק מה היכולות שלי, ואני מפחדת להיכנס למשהו שאין לי מושג בו, משהו שהרבה מעבר למה שאני יכולה.
ואני יודעת שקריאה של זה מהצד זועקת "תנסי, מקסימום תנשרי".... לנשור יהיה להודות בפני עצמי שנכשלתי באופציה האחרונה שנותרה לי, זה יהיה להודות שבסופו של דבר אני כן שווה פחות ויכולה פחות מכולם. הרי כל מטרת בית ספר זה ציונים לאוניברסיטה, לזה כולם מכוונים. אם אני לא יכולה לעשות את המובן מאילו, את מה שכולם יכולים וצריכים ועושים, אז זאת תהיה ההוכחה שאין לי תקווה ואין לי עתיד. בכלל.

אני אציין גם שאני בת יחידה להורים מבוגרים, הורים שגדלו בתקופה אחרת לחלוטין ולא מבינים את הבעיות שלי ואת הקשיים ה"מוזרים" האלה. אי אפשר לדבר איתם, הם פשוט לא מבינים.
בגלל החרדה החברתית אין לי יותר מידי חברים. יש לי חברה שמדברות בקושי וידיד קרוב שהקשר שלנו מסתכם ב"צחוקים" ואני לא מרגישה בנוח לדבר איתו, לא על זה. (שניהם כבר עם תכוניות לעתיד, מה שמלחיץ אותי עוד יותר).
סדר היום שלי הוא עבודה ובית נטו. לא עשיתי שום דבר אחר מהתיכון.

אני לא יודעת לאן להתקדם, לא יודעת לאיזה כיוון לפנות, אפילו לא לאן להסתכל.
אין לי כישרונות, והתחומי עניין שלי הם שוליים וסטנדרטיים, לא משהו לעשות מהם קריירה.
יחסי אנוש הם אסון עבורי, אין דבר שאני נכשלת בו יותר מאשר עם אנשים.
אני באמת לא יודעת לאן להמשיך מכאן, אני מרגישה כל כך אבודה...