בן 25, נושק ל-26 מיואש מהחיים

היי,זו הפעם הראשונה שאני מחליט לשתף באופן בדוי לגמרי את מה שעובר עליי,אני לא מהאלו שמספיק אמיץ לשתף בפייסבוק ולקוות שאהפוך להיות ויראלי בגלל הבעיות שלי,אני לא מחפש תשומת לב אני מחפש עזרה אז מאז ומתמיד אני שומר בבטן.
אז ככה,אני בן 25 עוד מעט 26 ואני מרגיש כישלון בחיים עצמם כי זו האמת.
אני לא מתקבל לאף עבודה,וגם אם כן זה תמיד לסדרנות בסופרים או מחסנים,עבודות כלליות ופיזיות קשות,רוב הראיונות שאני מגיע אליהם אני מגיע באיחור וגם אם לא
אז שופטים אותי על העובדה שאני מופנם וביישן,אני לא נרדם בלילות ולכן קשה לי להתעורר בבקרים ולהגיע אליהם וגם כשאני מגיע בזמן אני יודע שלא אתקבל למרות שאני מגיע בגישה טובה,אבל התשובה ידועה לי מראש.
אני עובד חודש-חודשיים עד שמפטרים אותי ואז אני נאלץ לשבת עוד תקופה בבית וככה זה נמשך מאז שיצאתי מהצבא על נפשי,טעות חיי.
גם כשאני מנסה ללכת לעבודות במוקד שירות או מכירות דוחים אותי,לכן קשה לי מאוד לצאת מאזור הנוחות כי גם כשאני יוצא אני נכשל.
הסיפור שלי מתחיל מהגן,מהגן אני ידעתי שלמצב הזה אני אגדל,כי ככה זה לאנשים כמוני.
כשהייתי ילד בכיתה ה'-ו' אחד החברים שלי גלש באינטרנט יום אחד וראה משחק שידע שאתמכר אליו וזה יישתלט לי על החיים,הוא כתב אותו על נייר וסירב בהתחלה לתת לי אותו כי ידע שזה מה שזה ייקרה.
היינו ילדים בהתחלה עברו כמה שנים וכולנו שיחקנו ביחד עד שכולם התבגרו ואני היחיד ששיחק לבד והפכתי למאוד בקיא במשחק,לימדתי את עצמי אנגלית בצורה טובה,מספיק טובה כדי לדבר ואפילו לעבור לארה"ב.
הייתי אובסיסיבי למשחק רשת הזה,והייתי משחק 14-15 שעות ביום,עד שאם השנים החשק דעך לי.הפכתי למנותק,כמה שנים אחרי זה מגיל 17 עד 21 בערך הייתי מוקף באנשים,עם החברי ילדות ועוד אחרים ישראלים.
הישראלים היו שומרי שבת אז איתם הייתי יוצא בימי חמישי,ואם החברים שלא שומרים שבת הייתי יוצא בשישי,פעמיים בשבוע שותה.
עם הזמן החברים הדתיים שלי התעצבנו על העובדה שאני שונא את הדת ואלוהים,אני שונא דת בגלל שאם אלוהים קיים,למה איתי הוא לא עושה חסד? למה אני ככה? מאז שאני זוכר את עצמי אני בדיכאון,כמה ימים יחסית שמח וכמה ימים אחרי זה כבוי ועצוב.
לא מתחבר לדת,מבחינתי אלוהים זה לא יותר מחבר דמיוני (אל תשפטו אותי בבקשה מקווה שלא הכעסתי אף אחד).
עם השנים הם העיפו אותי,גרמו לי להרגיש לא רצוי ויום אחד ניתקתי קשר אז פניתי לחברי ילדות אחרי תקופה של שנתיים אבל גם הם עם הזמן זרקו אותי בטענה שאני לא מתקדם בחיים,שלילי,מעצבן,ולא בוגר.
נשארתי לבד,הפסקתי לשתות,והתחלתי להתאמן כל יום,כבר יותר מ-5 שנים שאני מתאמן לבד בחוץ 6 פעמים בשבוע (לפחות בזה הצלחתי) אבל חוץ מזה? החיים שלי נשארו אותו דבר.
אני מדוכא,אני עוד פעם אהיה במינוס חודש הבא בגלל שאני עוד פעם חודש כבר בבית,אני לבד אמא שלי חד-הורית ולא כל כך אכפת לה מה קורה איתי,לא לה ולא למשפחה שלה שהם משפחה יחסית מאוד גדולה.
לפני שנתיים בערך חזרתי לטיפול ברווחה,ושם נשרטתי אפילו עוד יותר כי המטפלת שלי החליטה לקיים איתי יחסי מרות,אני מעולם לא התחלתי עם בחורה כי אין בי כלום ושום דבר להציע,אז אפילו לא חשבתי על זוגיות.איזה זוגיות בראש על בנאדם שאפילו לא מסוגל להחזיק עבודה? אמא שלי כבר כל יום מתה שאעזוב את הבית,אמצא מישהי ולא אחזור לעולם.
בכל אופן,המטפלת שלי מצאה אותי "מושך" אין לי מושג למה,חלק מהחברים שהיו לי אז אמרו לי שאני מדמיין אבל עם הזמן היינו נפגשים בסתר וזה היה לא רגיל בשבילי שאישה מבוגרת ממני ב-20 שנים לפחות נמשכת אליי,היחסים שלנו היו בחירה מהמציאות וניתקתי וחזרתי לקשר שהייתי צריך מישהו לדבר איתו.עבר זמן והיא כבר לא רצתה איתי קשר,כי סיפרה לבעלה.
יצאה שמועה שהגיע אליי שהיא יום אחד סיפרה לכל המשפחה שלה והבן שלה לקח את זה כל כך קשה,ויום אחד לקח את הנשק האישי של אבא שלו והתאבד.סביר להניח שאני גרמתי למוות של ילד בן 19-20.אני ללא עבודה,לא מדבר עם אחי כבר שנים למרות שהוא גר חדר מולי,הוא לא סובל אותי,אמא שלי טוענת שאני מביא לה רק צער לחיים והאמת היא שאין לי טעם יותר לחיות.
לפני יותר משנה בערך הגיע הקש ששבר אותי,שמתי את כל החסכונות שלי על קורס איביי דרופשיפינג שמנוהל ע"י 2 ילדים שלא יודעים מה הם עושים,נכשלתי,הפסדתי יותר מ-20,000 שקל.הם רבו אותי,אני איתם,הוציאו אותי טמבל בגלל שהעזתי להטיל בהם ספק על זה שמרחו אותי.
נכון להיום אני לבד לגמרי,אין לי חברים,אין לי חברה,אין לי אף אחד.רק אני בחדר שלי עם המחשב כל היום בפייסבוק בלי מטרה ועם ייאוש ודיכאון גדול.
היום זה היה היום שהייתי הכי קרוב למוות שאפשר,יצאתי לבדוק אם התקבלתי לעבודה (לא התקבלתי),ובטח שמעתם על התאונה שהייתה היום בדרך לגיתי אבישר,בחזור כמעט ועליתי על האוטובוס שעשה את התאונת דרכים כמה דקות אחרי זה אבל לא הספקתי והוא נסע ואחרי כמה דקות אחרי זה הוא עלה באש.
הדבר הראשון שעלה לי לראש זה "למה זה לא הייתי אני,לא הייתי מרגיש כלום גם ככה,אולי הייתי מקבל סוף לסבל שלי".
אני מרגיש נבגד ולבד יותר מתמיד והאמת היא שאני לא רוצה לחיות,לאמא שלי יהיה יותר קל גם ככה.הרי איזו אמא תרצה שהבן שלה יישב בבית בריא ולא ייעבוד,לא יימצא בת זוג או חברים? אני מנותק רגשית לגמרי.