לא שלמה עם חיי ועם מה שהשגתי עד היום. איך להתמודד?

היי לכולם. אציין שזה יהיה ארוך ולכן אודה מראש למי שיגיע לסוף.
אני בת 26, גרושה מזה כמעט שנתיים, ללא ילדים. הגרוש שלי ואני הכרנו בצבא ושלושה חודשים מהרגע שהשתחררתי עברתי לגור איתו, מאוד צעירה. בזמנו לא תיארתי לעצמי שאצא מהצבא עם זוגיות, היו לי תוכניות של אחרי צבא כמו לעשות את הטיול הגדול שהיה מאוד חשוב בשבילי ובגלל המגורים המשותפים שלנו יצא שעד היום לא טיילתי. לאחר זוגיות של 4.5 שנים בגיל 25 התגרשנו בנסיבות לא יפות ונשארתי עם הדירה לבד ועם בעלי החיים שלקחנו יחד בזמנו. כמובן שלאור המצב הכלכלי בזמנו ועצם זה שיש עלי דירה והוצאות, טיול לא בא בחשבון.
בשנה האחרונה אני בזוגיות עם בחור מהלימודים, בחור מקסים וטוב, ממש ההיפך ממה שידעתי קודם. יש לנו זוגיות באמת טובה וחיבור מדהים, גם רגשי וגם פיזי אבל עדיין משהו בחיי לא שלם לי. הוא בן 31, חווה דבר או שניים בחייו, טייל אחרי הצבא בהודו מלא זמן וגם קצת בדרום אמריקה ודי חי את החיים. מאוד מפרגנת לו שלא תבינו לא נכון, מפרגנת באהבה על כל מה שהוא עשה ועושה אבל יחד עם זאת אם מגיעה שיחה בנינו נניח על הודו כי משהו בטלויזיה הזכיר לו אותה והוא פתאום מתחיל לספר כל מיני דברים שהוא נזכר בהם, מעקצץ לי הלב בזיק של קנאה קטנה. או שהוא מספר לי על התקופה שהוא היה ברמן או הדברים שהוא עשה בחיים וכמה הוא נהנה ויש רגעים שממש עצוב לי.
רוצה לציין שאני לא מנסה להתמסכן. ביליתי אחלה בחיי, לפני הצבא ובעיקר אחרי הגירושים, אם זה במסיבות, בסטוצים, תמיד עם מלא חברים ובדברים שעשיתי. עד שפגשתי אותו לא הרגשתי במקום לא טוב או משהו, להיפך נורא תפסתי מעצמי וגרמתי לאנשים אחרים לתפוס ממני- בהתנהלות שלי בחיים, בעצם זה שאני סטודנטית שמצליחה לחיות לבד, לפרנס דירה ושני בעלי חיים שנשארו ברשותי שהם כל העולם שלי, לבלות מלא וליהנות מהחיים ויחד עם כל זה כשאני מולו, כשאני שומעת את סיפורי החיים שלו ומנסה להשוות אותם אלי, מרגישה שאני לא במקום שלם בחיי, שלא הספקתי מספיק. עבודה שאני לא מטורפת עליה אבל היא פשוט נוחה כי אני סטודנטית, המצב הכלכלי שלא קל כיאה לסטודנטים והדבר שהכי צורם לי זה "הטיול הגדול" שלא זכיתי לעשות שמרגיש לי כמו פיספוס ענק.
פעם שאלתי אותו- אם ארצה לעשות טיול כלשהו כשהמצב הכלכלי יאפשר לי, לתקופה של כמה חודשים בזמן שאני בת הזוג שלו, האם זה יהיה בסדר מבחינתו, התשובה היתה שלילית ובעיקרון אני די מבינה אותו.. לא הייתי רוצה שבן זוגי יעזוב אותי לתקופה של כמה חודשים בשביל להיעלם בחו"ל (לא מדברת על טיולים קצרים). הרי כשהוא טייל בזמנו הוא היה רווק ששום דבר לא החזיק אותו.
אנסה לסכם..
כיום אנחנו גרים יחד וברור לשנינו (מקווה גם בשבילי שהפעם זה יצליח) שזה להרבה זמן ואמור ללכת לכיוון רציני. ברור לי שבזוגיות מתנהגים אחרת קצת מכפי שמתנהגים כרווקים..
הנקודה שלי היא בסוף שאני רוצה לחלוק איתו את החיים כשאני שלמה עם עצמי ולא בצורות של תסכול, האשמה או קנאה "למה הוא כן ואני לא" כי זו לא בעיה שלו אם עשיתי או לא עשיתי משהו בחיי, כרגע אני איתו ורוצה להמשיך להיות איתו ולהפסיק "לבכות על מר גורלי" (בהגזמה). אני לא חלילה בדיכאונות או בבאסה כל היום אבל מידי פעם המחשבות המבאסות תוקפות.
תודה למי שקרא עד לכאן. אודה לעצות, דעות או סתם חוות דעת.