לא מצליחה להרים את עצמי ולראות עתיד טוב יותר, מה לעשות?

היי,
אני מרגישה שיש כמה וכמה התמודדויות דומות מאוד לשלי שהעלו כאן, אני לא יודעת מה אני מצפה לשמוע שלא כבר אמרו לי, אבל אולי פשוט לשמוע מאנשים שמזדהים עם לפחות חלק ממה שאני מרגישה.
אני מוצאת את עצמי בוכה בימים האחרונים ללא הפסקה, כל החלטה ממש קשה לי אפילו הכי קטנה , אני מרגישה חסרת מנוחה ולא מוצאת שלווה בשום דבר ואפילו המקום מפלט הבטוח שלי כבר איננו- השינה. המוח שלי מפוצץ במחשבות, חרדות, שאלות ופחדים. אני מרגישה כל כך אנוכית, מרוכזת בעצמי וגם לא מנצלת את מה שהעולם הזה הביא לי ולא מצליחה באמת לראות את הטוב שיש בו להציע.
בכל מקום שאני נמצאת מתהלכת איתי יחד חרדה שרק משנה צורותיה עם השנים, לפעמים היא קצת יותר חזקה ולפעמים פחות, אבל תמיד שם- גם מאחורי החיוך.
אני נורא מפחדת מהלא נודע, מדחייה, ואכזבה וכבר מגיל 13 בערך אבחנתי את עצמי מול כל פסיכיאטר או פסיכולוג כבעלת 'חרדה חברתית'. על פני השטח, כולם מסתכלים ואולי לא מבינים, הם רואים מישהי שכביכול יש לה הכל ויש לה פוטנציאל ואילו אני רק בוחרת לראות רק את כל השחורות מהפחד שמישהו יאכזב אותי- ולכן אני כבר מפילה את עצמי, כמה שיותר למטה- ולאורך כל הדרך ממשיכה לחבוט בעצמי על כך.
יש דברים שעל דף הנייר אני הייתי רוצה לעשות, אבל אז אני חושבת שוב- והכל נהיה קשה יותר. אני מרגישה לא בסדר שאני לא בסדר ומבחינתי הדרך היחידה לתפקד בעולם הזה הוא להיות מישהו אחר, שהוא לא אני.
אני מגיעה למצב שאני מנסה להסביר את עצמי, ויש כל כך הרבה להסביר ולנתח ואז אני נתקעת עם המשפט הקבוע- "לא יודעת".
בכל שיחה עם אדם, ולתקופות גם אפילו אנשים שאני קרובה אליהם, אני מרגישה לא אותנטית ולא לגמרי נוכחת. אני תקועה במעגל הקסמים של חרדות ממה יחשבו ואיך אני לא נראית טבעית או מעניינת, ואז בעצם רק נכנסת עמוק יותר למצב שאני מרגישה שהמחשבות האלו הם מה שגורם לי להיות ככה. מה שנכון.
עוד לא מצאתי דרך לא לחשוב, זה גם חלק מהאופי שלי.
הברירת מחדל שלי ברגעים קשים היא לבודד את עצמי, לא לצאת החוצה ולהיחשף לאנשים.
אני בן אדם מאוד רגיש ומושפע מהסביבה ולכן אני נוטה לבודד את עצמי כדי לא להיפגע ולהתאכזב או להשוות את עצמי לאחרים, מה שגורם לי לשהות בדיכאון גם כן, מצד שני גם כשאני עם אנשים אני יכולה להיות מאוד תקועה בעצמי ובכמה שאני "לא בסדר" לעומתם. נשמע ממש אגוצנטרי מצידי, ואני גם שונאת את זה.
נמאס לי לשהות ברחמים עצמיים, נמאס לי לא להסתכל על הצד היפה בחיים, ונמאס לי להרגיש כמו טעות בייצור. ומצד שני, זה כבר הפך להיות המקום שאני ממשיכה לברוח אליו, כאילו אני מעדיפה לבודד את עצמי ושיהיה לי רע מהפחד שהטוב הוא רק רגעי.
יש לי משפחה אוהבת, וגם חברים בודדים ואמיתיים שנשארו איתי ואני בוחרת בפינצטה. יש לי פסיכולוגית מדהימה ואנשים שאכפת להם ממני. החיים שלי לא לגמרי היו קלים אבל של מי כן? יש לי מי שיקשיב לי ויתמוך בי ויאהב אותי ללא תנאי. זה כבר אמור להספיק לי, והאמת זה הדבר שמחזיק אותי כאן.
ובכל זאת, אני לא מרגישה שאני חיה את החיים האלה בשבילי. איך לצאת ממעגל הקסמים האלה ולהצליח לראות עתיד טוב יותר?