אני בן אדם לא חברתי. ואני רוצה להשתנות, האם זו חרדה חברתית?

שלום,
אני בן אדם לא חברותי. אין לי כרגע חברים. אחרי שסיימתי את התיכון הקשר היחיד שהיה לי עם 2 חברות טובות התנתק.
אנשים לא אוהבים אותי. חוץ מהמשפחה שלי.. אני יכולה להבין למה אנשים לא אוהבים אותי, אני לא אומרת שלום אף פעם לאף אחד, אני לא מחייכת לאנשים ולרוב אין לי מצב רוח טוב.
אנשים מתלוננים שאני בן אדם אגואיסט שחושב רק על עצמו והאמת שהם צודקים גם בזה. אני מוצאת את עצמי במהלך כל יום מתעסקת בעניינים שלי. אני לא דואגת לאף אחד אין לי שום מחוייבויות בבית וגם כשמבקשים ממני לעשות משהו בשביל הבית או בשביל מישהו מהמשפחה אז עד שאני עושה את זה.. ולפעמים מסרבת. כי אני יודעת שבסופו של דבר מישהו יעשה את הדברים האלה במקומי.
אני מאוד חשובה בשביל עצמי. מאז שאני קטנה תמיד היו עושים הכל בשבילי ומגוננים עלי. לא התרגלתי לעזור בכלל.. התרגלתי רק לבקש ולקבל.
לפעמים אני משקרת לעצמי ואומרת שאני לא צריכה אנשים בחיים שלי ואני לא צריכה חברים ושאני שונאת את כל האנשים בעולם. חוץ מהמשפחה כמובן.
אבל זה לא נכון, כי אני כן רוצה חברים פשוט אני מרגישה כל כך מבודדת וחסרת כישורים חברתיים שאני פשוט לא יודעת מה לעשות.

אני לא רגילה להגיד שלום לאף אחד אז אני מעדיפה לא להגיד גם אם מתלוננים עליי. ההורים קנו לי גם ספר לגבי כישורים חברתיים של פסיכולוג מפורסם וכל מה שרשום שם אני עושה את ההפך.
לא סיימתי לקרוא את כל הספר כי אמרתי מה הטעם? אני לא ישתנה. אני גם לא רוצה כי זה קשה מדיי.. זה גם לא טבעי. כנראה שזה האופי שלי?
לפי החלק מהדברים שקראתי בספר: צריך להתעניין באנשים, צריך תמיד להסתכל על הדברים מנק' המבט שלהם, לחייך לאנשים, לתת לאנשים שיחושו חשיבות עצמית ועוד..

לבד מהבית אני לא יכולה לצאת כי קשה לי.. כשאנשים שאני לא מכירה באים הביתה אני לא יוצאת מהחדר כי שוב קשה לי.. למה? כי אני לא רוצה לשמוע משהו שאני אעלב ממנו ואז היום שלי יהרס.

כשחושבים על זה למה אני עצובה אז אולי זה גם כי כרגע אין לי מסגרת (אבל הולכת להיות) אבל לדעתי אני עצובה כי אין לי חברים. כשהיו לי את ה2 חברות מהתיכון הייתי בן אדם יותר שמח. לא יודעת מה לעשות. להשתנות אני לא רוצה כי זה לא טבעי לי וזר לי . כמו שרשום בספר הזה שקנו לי ההורים.

אני כן עומדת ללכת עוד מעט לפסיכולוג... אבל ברור שהכל תלוי בבן אדם אם יהיה לו מספיק אומץ הוא יוכל לדבר עם כל אחד אבל אין לי אומץ ואני לא רוצה להיפגע.
תמיד אני נעלבת אם אני שומעת משהו מגעיל מאנשים וחושבת שאמרו את זה עליי..

אני רוצה שאנשים יאהבו אותי, מצחיק שגם בספר כתוב שהצורך הכי גדול אצל אנשים זה שיעריכו אותם, שיאהבו אותם.. אני לא מרגישה שאוהבים אותי מספיק. ומה הכי מצחיק? איך אני מצפה שיאהבו אותי אם אני אפילו לא אומרת שלום לאנשים? למה אני מצפה שיכבדו אותי אם אני מתנהגת לאנשים כמו חרא?


אני אדם לא ממש טוב ואני לא יודעת אם אני רוצה להשתנות. אבל אני כן רוצה מצב רוח טוב משהו שאין לי אותו הרבה זמן. ואני כן רוצה חברים..

מה לעשות? והאם זה גם חרדה חברתית? אני מרגישה שאני לא מבינה אנשים... או יותר נכון אני לא מבינה את הנורמות החברתיות...