איך ממשיכים הלאה אחרי פרידה, פגיעה עצמית, ותחושת חוסר משמעות?

עד לפני חודש וחצי בערך היה לי בן זוג, ואני עדיין מאוהב בו. ואני לא יודע איך להמשיך הלאה. כי בתקופה שהיה בחיי, הקצרה יחסית ככל שתהיה, הוא היה הכול בשבילי (אני יודע, הוא לא אמור להיות הכול בשבילי, אבל לזה אגיע מאוחר יותר...)
אפשר לומר שחייתי עשרים שנה בחושך מסוים. למרות השגת המטרות בתחומים שבהם רציתי להצליח, ולמרות חיי חברה עשירים לחלוטין בתקופות מסוימות בחיי, תמיד ליווה אותי עצב עמוק, תחושות קשות של חוסר משמעות ושנאה עצמית.
ואז הוא הגיע, והוא שטף את החיים שלי באור, כאילו נשלח אלי משמיים. יום בהיר אחד הוא נכנס לחיי, כאילו הדליק את האור, הסית ממני את החושך שעטף אותי חיים שלמים. הרגשתי מה זה לאהוב ולהיות נאהב באמת, מה זה להיות שייך, מה זה להיות במקום שלי, עם בן אדם שאוהב אותי כמו שאני ורואה אותי באמת.
אני לעולם לא אשכח את הלילות המדהימים שהיינו מעבירים בדירה המדהימה שלו ביפו, ליד שדרות ירושלים. לא אשכח את האהבה שהייתה בינינו, את השיחות המדהימות שהיו לנו עד השעות הקטנות של הלילה, ואיך היינו מתכרבלים, ומסוגלים לשבור את שיא גינס לנשיקה שארכה הכי הרבה זמן אי פעם, ואיך הכלבה שלו הייתה מבקשת להצטרף לישון איתנו, ואני הייתי הכפית הגדולה, והוא הקטנה, והיא הקטנטנה. בבוקר אחרי היינו מורידים אותה לטיול, ומתקלחים ביחד ורוכבים על אופניים לארוחת בוקר טבעונית, כי הוא היה טבעוני. ואם כדי להמשיך להיות איתו, הייתי נדרש לאכול אלף חביתות עדשים נוספות, לחלוטין הייתי הולך על הדיל הזה.
במצעד הגאווה שהתרחש ביוני בתל אביב ראיתי אותו. דווקא אותו, מתוך 250,000 איש. זה היה בערך שבועיים אחרי הפרידה. כשראיתי אותו, רציתי להבלע באדמה. עדיין לא הספקתי להתגבר על הפרידה, וזה שראיתי אותו גרם לי להרגיש כל כך רע עם עצמי. נזכרתי באדם הזה שאהבתי כל כך והפסדתי, כי לא הצלחתי להיות האדם הנכון בשבילו. התחילה לצוף בי המחשבה ״איזה אפס אתה, איזה אפס אתה, איזה אפס אתה שחייך לא שווים בעיניך כשאתה לבד.״
ואז התחלתי לשתות. בירה, ועוד בירה, ועוד בירה. עם אחוז האלכוהול הגבוה ביותר שיכולתי למצוא. רק חבל שלא זכרתי שאסור לערבב בירה עם שני סוגים של כדורים נגד דיכאון. התמוטטתי על הכביש מחוץ למתחם של צ'ארלס קלור במצעד הגאווה וזוג לסביות מהממות שמצאו אותי דיברו עם אמא שלי בפלאפון והחזירו אותי הביתה כשאני בוכה להן באוטו והן לא מבינות מה עובר עלי. כשהגעתי הביתה חתכתי את עצמי, כי שנאתי את עצמי כל כך, וכי הרגשתי שאני מתמוטט, שאני לא שווה כלום, ושאני לא ראוי לחיות. ״אם אתה לא אוהב את עצמך, למה שהוא יאהב אותך? למה שמישהו אי פעם יאהב אותך? למה שהחיים שלך יהיו שווים?״ הידיים שלי דיממו ולקחו אותי לבית החולים. ואני מקווה שהצלקות יעברו. תוך כדי שחתכתי את עצמי, הייתי שיכור ממש, ושלחתי לו צילומים של הורידים החתוכים שלי, ואת זה אני לא יודע למה עשיתי, הלוואי ויכולתי לבקש תשובה מעצמי השיכור.
אני עובד על האלבום החדש שלי עכשיו, אני מוזיקאי. ואתמול שלחתי לו את העטיפה של האלבום, ואת המילים לשיר שכתבתי עליו. ואין לי מושג למה שלחתי לו את זה, אולי בתקווה שיבין כמה אני אוהב אותו, וכמה רחוק אני מוכן ללכת בשבילו. הוא אמר לי שהשיר יפה, ושהוא לא חושב שכדאי שנדבר. אבל שיגיע להופעת ההשקה של האלבום.
אני מתגעגע, ואני אוהב כל כך. ואני לא יודע... מה לעשות?
חשוב לי לציין שמאז אותה התקופה, התרחקתי מאוד מכל החברים שלי, עזבתי את העבודה (מתחיל עכשיו חדשה, אבל זה מאוד מצער אותי שעזבתי את הקודמת) ומרגיש מכוער, עלוב, ושלעולם לא אהיה מוצלח מספיק בשביל להיות ראוי לאהבה... ונמאס לי. פשוט נמאס :-(