אמא שלי בדיכאון וזה משפיע גם עליי. מה לעשות?

כבר בערך עשור שאמא שלי נכנסה לדיכאון. זה לא מאובחן אבל ברור לכולם שמשהו רע עובר עליה והתסמינים מתאימים (מסתגרת בחדר, בוכה כש"אף אחד לא שומע", מנתקת קשרים, הפסיקה לטפח את עצמה). כשהיינו קטנים היא הייתה מאשימה את אבא שלנו (בעלה) במצבה אך גם לאחר הגירושין לא חל שיפור משמעותי.

במהלך שנות ההתבגרות שלי נקלעתי איתה להרבה ריבים על ההתנהגות שלה כלפיי: אם זה במילים של "אין בך כלום חוץ מלימודים", אם זה בלתפוס אותי בכתפיים ולנער ואם זה בלהגיד לי לא לאכול מהאוכל שהיא מכינה (לה ולאחים שלי. החזיק יום עד שהיא נשברה והיא עוד האשימה אותי בזה "שהבאתי אותה למצב הזה"). יש לנו היסטוריה ארוכה של פגיעות גם שלי בה וגם שלה בי, עד שהיה איזהשהו מקרה שבו אמרתי לה שלא אכפת לי כבר מה היא חושבת עליי כי היא אמרה לי ככ הרבה דברים נוראיים בחיים והיא אמרה לי שאין כבר מה לתקן בקשר שלנו ושיישאר ככה. אחרי המקרה הזה עברתי לבית של אבא שלי ונהיה בינינו נתק של חצי שנה עד שהיא התקשרה ואמרה שאם אני עדיין רוצה אמא אז אני יכול לחזור ובאמת חזרתי (כי בכל זאת - אמא).

הקטע הוא שזה לא הסתיים שם והאירועים ממשיכים לקרות. אם אנחנו רבים ואני בא לדבר איתה על זה היא אומרת לי "אתה ילד גדול לך תתמודד לבד". אני כבר לא גר בבית, ממעט לבוא בסופשים ומגיע רק פעם בשבועיים לארוחת שישי כדי לנקות את המצפון שלי.

אני יודע שעמוק בפנים היא "אוהבת" אותי, היא תמיד דאגה לנו מבחינת כסף וחוגים ותמיד היה אוכל על השולחן אבל קשה לי עם חוסר המענה הריגשי שלה ועם ההרגשה כאילו אני גורם לה סבל לא משנה מה אני עושה. רק כשאני מספר לה על הלימודים היא נהיית שמחה או גאה או איך שלא תקראו לזה. וזה עצוב שזה הדבר היחיד בי שמשמח אותה.

מבחינתי, אם זה לא היה פוגע בה, ממזמן הייתי מנתק איתה קשר. אני ממש מרגיש כל סופש איך לפני שאני מגיע אני נאזר באנרגיות חיוביות למקרה ש.. אני ממש מפחד להגיע לבית שלה כי אף פעם אי אפשר לדעת באיזה מוד היא תהיה וגם כשהיא במוד טוב חייבים לעשות הכל כדי לשמור עליו, וזה קשה.

לפעמים אני תוהה אם מה שקורה אצלינו בבית הוא נורמאלי או לא. אולי סתם יותר מידיי סדרות שטפו לי את המוח שמשפחה זה איזהשהו מקום מאוד תומך שבו אתה מרגיש טוב ליד אנשים שאוהבים ומעריכים אותך. האם ברוב הבתים הבתים המצב דומה ואני סתם מפונק שאני מתלונן על זה או שבאמת יש פה איזה משהו חריג שאמור לגרום לי את הדכדוך שאני נמצא בו..

אני כרגע נמצא במן צומת דרכים בחיים שלי שבו אני באמת מתלבט האם לנתק קשר עם אמא שלי (שוב, יש לציין, והפעם ביוזמה מלאה שלי). האם אני אמור להמשיך ולספוג את הדברים בגלל המוסר, בגלל שלא זורקים הורים שגידלו אותך ולא זורקים אנשים שהם בדיכאון גם אם הדבר יעלה במחיר הנפשי שלך או שזכותי להיות מאושר ורחוק מכל המצב הזה.

מיותר לציין שניסיתי לעזור לאמא שלי: דיברתי עם אחים שלה (והיא כעסה כשהם ניסו לעזור והתרחקה מהם), דיברתי איתה על ער"ן ועל טיפול פסיכולוגי דרך קופת חולים, ניסיתי לחזור ולשקם את מערכת היחסים שלנו מספר פעמים... שום דבר לא עזר.