דיכאון קשה ממושך - כיצד כדאי לדעתכם להמשיך הלאה?

שלום רב לכולם,

אנסה לכתוב כמה שאפשר לעניין...

כעיקרון אני בת 27 וכרגע סטודנטית, אני סיימתי לאחרונה (לפני בערך 4 חודשים) טיפול פסיכולוגי ארוך רווח (שנתיים ו-3 חודשים) באופן אישי עבור דיכאון ואובדנות (ממושכת). חשוב לי לציין שאני זאת שדחפתי את עצמי לטיפול במיוחד כאשר משפחתי ובעיקר הורי אינם מכירים בעובדה שאני סובלת מדיכאון ולהרגשתי אפילו מתביישים בכך (נמסר לי לא לשתף עם המשפחה). מבחינת החברות בחיים, אני מרגישה שחלק מבינות וחלק פחות ולצערי כאלו שחשבתי שמבינות - אחר כך שפטו אותי על כך.

אני חווה הרגשת אובדנות ממושכת מאז שהתחלתי בזמנו ללמוד לפסיכומטרי לפני 7 שנים לערך ומשמה זה "התפרץ" באופן מודע ומאז נמשך אפילו עד היום לאחר טיפול. אני זוכרת את הרגע בדיוק כשזה קרה, כשהרגשתי אחרי שיעור הפסיכומטרי איך הדיכאון נפל עלי כי הבנתי פתאום שאני לא מסוגלת להצליח - יצאתי החוצה אחרי השיעור וחיכיתי בגשם וירד לי הלב והרגשתי את האובדנות. מאז, זה לא עזב אותי.

עם הזמן, ובמיוחד בשנה האחרונה - אני איבדתי לגמרי חשק לזוגיות שזה לדעתי במיוחד עצוב כי אני גם אף פעם לא חוויתי זוגיות. כשהייתי צעירה יותר כן חלמתי על זה וכן יצא לי להתאהב פעם-פעמיים בחיי אך דברים לא התממשו ומאז השלמתי עם כך אך כאשר מדובר מתחושות קשות כאלו של עיבוד חשק לזוגיות באופן ניכר - אני לא יודעת כבר כיצד לפתור את זה או האם אני אמורה (?). בנוסף, איבדתי בשנה וחצי האחרון (לערך) גם את החשק לילדים.

מבחינה חברתית אני מ-א-ו-ד חברותית ומנסה להיות נעימה לסובבים אותי ולתת עזרה לחברות ולחברות ללימודים שלומדות איתי אך מבחינה פנימית קשה לי כי איבדתי יחד עם זאת את החשק ליציאות חברתיות - אני בשנה יוצא לי לצאת רק פעם או פעמיים עם חברות, כאשר את זה אני כבר עושה בשבילן ולא בשבילי. צר לי להרגיש ככה למרות שזה האמת, אך זה משהו שנמשך כבר ב-4 שנים האחרונות בעיקר.

מבחינת הלימודים אני משתדלת אך נאבקת בגלל שעיבדתי (ממזמן - מזה 4 שנים ברציפות) את החשק ללימודים וללמידה וקשה לי למצוא חשק ובעיקר מוטיבציה באופן כללי להרבה דברים. אני יודעת שאני לא מסוגלת להחזיק עבודה כי אני מאוד מודעת שאם אני אלמד ויעבוד - הלימודים יסבלו ואני לא אוכל להיות עובדת טובה מספיק כמו שמגיע למקום עבודה שמעסיק עובד לא משנה איזה תחום או מקצוע מדובר. בטיפול, המטפל שלי הציע שאני אפסיק עם הלימודים בעקבות מצבי הנפשי הקשה אך כשניסיתי לחשב עם עצמי את הכל, אני יודעת שאם אני אפסיק את הלימודים אני אקח יותר ללב שאצטרך לחזור ללימודים כבר בגיל יותר מאוחר (אפילו אם זה לסמסטר או לשנה או יותר מכך) - וקשה לי לחיות עם המחשבה הזאת שאבזבז זמן כי אני גם ככה לא נהיית צעירה יותר (כמובן). לכן כשאני נרשמת כל פעם לסמסטר חדש בא לי לבכות ואני אוכלת את הלב כי אני יודעת שאני דוחפת את עצמי לעשות משהו שנמאס לי ממנו. אני כבר 4 שנים בלימודים...

יחד עם כל זה אני גם מאוד, מאוד לקחתי ללב שבעקבות הקושי שלי בלימודים - שאני לא מסוגלת לממש את הפונציאל שטמון בי ולהגיע לציונים שאני צריכה על מנת להוציא ממוצא גבוה (90 פלוס) למקצוע שאני חולמת עליו כבר מגיל 15. אני ניסיתי עם הזמן להשלים עם זה, למצוא דרכי קריירה אחרות אבל לא משנה לאן אני חותרת אני מרגישה בליבי לא שלמה ויודעת שאני פשוט מנסה למלא חור במשהו אחר שהיה לגמרי חלום חיי מבחינת קריירה ומקצוע לחיים ולנפש.

אני מבינה שקשה (מאוד) לתמצת חיי אדם לכמה קריטריונים לכן אני באמת אומרת את כל זה בצורה הכי בסיסית שאפשר על מנת לנסות לייצר תמונה הגיונית - עם כל מה ששיתפי.. אם היה אפשר "לתמצת" חיי אדם לכמה קריטריונים, לדעתי הם היו יכולים להיות הדברים הבאים - זוגיות, ילדים, לימודים, קריירה וחיי חברה. כפי שציינתי, אני פשוט מרגישה שאיבדתי חשק לכולם. אני לא יודעת בדיוק למה אני יכולה לקוות.

אמרו לי בטיפול שאין "פתרונות קסם" ולמרות שאני מכבדת ומבינה זאת, אני מצאתי את עצמי (המון פעמים) אחרי טיפול שאני יושבת בתחנת אוטובוס, בוכה ומרגישה שאין לי חשק לחיות ושאין לי מקום בעולם בגלל שאיבדתי חשק לכל מה שציינתי. חשוב לי לומר כאן באופן הכי חד משמעי שאני לא אפגע בעצמי. יחד עם זאת גם מאוד אבודה ונמצאת במקום שאני פשוט באופן הכי אנושי שאפשר לומר - חסרת עצות. קשה לי להאמין שזה המקום שהגעתי בחיי ואני נורא, נורא מצטערת על כך.

בגלל כל זה, אני רוצה לנסות את מזלי כאן ולשאול מה לעשות. טיפים. שיתוף מחשבות. משהו. אני (בתקווה) רוצה להתחיל יום אחד טיפול מחדש אך בגלל שאני כרגע לא יכולה לממן זאת, אני וויתרתי לצערי.

אשמח לשמוע בבקשה ברשותכם מה כדאי לעשות. אני מבינה שספורט עוזר ושינוי תזונה - ניסיתי לעשות את שניהם אך לדעתי זה לא עזר מספיק. אני מסרבת לקחת תרופות אנטי-דיכאוניות מאחר ואני מודעת לתופעות הלוואי שלהם שיכולים להוסיף למחשבות האובדניות ובאופן כללי ובסיס אני מבינה כיצד הן עובדות (ע"פ מקצוע הלימודים אצלי) ומרגישה שאני פשוט שמה פלסטר עם אקח אותם כי חיי לא ישתנו פתאום. כמו כן, אני מרגישה שאני מנסה לחפש פתרון לתקווה שחסרה לי ולמצוא "חשק" איפשהו בכל דבר. כפי שאדם צמא למים ויודע להשיג מים, אני פשוט לא מצליחה למצוא "חשק" בחוץ ולא יודעת איפה בכלל "ניתן להשיג" זאת.

תודה רבה לכל העונים והקוראים.