היי חברים,
האמת שאין פה הרבה מה להסביר..
אני בן 24, תמיד שמעתי את המשפט מהשיר שצירפתי:
The older I get the more that I see,
My parents are heroes, they're just like me
ואף פעם לא באמת עצרתי להקשיב לשיר, למילים.
פתאום זה פשוט הכה בי, פרצתי בבכי כששמעתי אותו..
ואני יודע שאני לא לבד, תמיד ידעתי שאני לא היחיד שנולד למשפחה מורכבת,
אבל עכשיו זה ברור יותר מתמיד.
אני בתהליך של התמודדות עם לא מעט פחדים, חרדות שלי עם עצמי מול העולם.
תמיד הייתי אדם אופטימי, מלא אהבה ורצון לתת ולעזור, קצת תמים לא אשקר.
אבל כחלק מההתמודדות, צריך להשלים עם העבר ולתת לו להיות שם אבל לא לקבוע לי את העתיד.
החיים בבית מעולם לא היו קלים, אם בילדות הוא היה בית, היום הוא זר לי.
זיכרונות רבים עולים לראשי אבל מעטים מהם חיוביים.
לא הייתה ממש שימחה בבית הזה.
אני עדיין חי בו, עם אותם אנשים שלא מעט פוגעים בי, שמחזקים את בעיות האמון שלי.
אבל המטרה בפוסט הזה היא פחות לבכות על מר גורלי, כי הוא עוד לא נקבע..
אלא להזכיר לאחרים, שמתחברים יותר מידי לשיר הזה,
שהם לא לבד, אף פעם.
ואשמח בלי קשר, לשמוע את הסיפור שלכם, לקרוא ולראות ברמה הויזואלית ככל שניתן שאינני לבד, שם לב שזה עוזר לי לא מעט.
סופ"ש נעים חברים :)
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025