היי אני לא ככ יודעת מאיפה להתחיל , אז אני אתחיל מהסוף
נהיה לי מאוד מפחיד לחיות בעולם הזה.
מצד אחד אני מעריכה את החיים , מנסה להודות על כל רגע ולאמר לעצמי שהוא בונוס, כי עצם העובדה שאני חיה ובריאה ומודעת לכל זה, זה וואו
מצד שני יש הצד שמושך נורא חזק אליו, וזה המציאות! המציאות שתמיד הייתה מוטלת בספק, ועכשיו, בתקופת הקורונה מקבלת סימן קריאה גדול , והוא שהעולם נשלט בידי אנשי כוח בעלי אינטרסים,הרוע שולט פה ,ותחושה שכל החרא מתחיל לצוף, בין אדם לחברו, בין אדם לטבע, נהיה פה כאוס אנרגטי, אנשים בלחץ , בפחד תמידי , אין הקשבה , נהיה נורא קשה לייצר דיאלוג לא שופט, ואת הבסיס לקיום האנושי לקחו לנו, והבסיס הוא אהבה , אוסרים על מגע, מקדמים ריחוק והפחדה, ויש סירוס של ה״חופש״ (במרחאות כי בכל זאת אנחנו תמיד היינו נשלטים אך פחות הרגשנו את המגבלות כמו עכשיו, אלא חיינו בחופשיות בתוך המתווה שהכתיבו לנו)
אני יודעת שזה המון דברים מורכבים ואולי לא ברורים שאני מעלה, אני פשוט מוצפת מאוד, ומרגישה שככל שהימים עוברים, אני יותר ויותר מפחדת מהקיום האנושי... מוסר האדם התערער, ואני אדם מאוד רגיש שעד עכשיו האמין מאוד בעולם ובאדם,וחלם בלי סוף, והיום מעצמאות מחשבתית ופיזית שניסיתי להתחיל (8 שנים שגרתי מחוץ לבית) , אני חוזרת הביתה להורים , למקום הבטוח , רוצה להסתגר בבית עד שהרוחות המוזרות האלה יעברו ואז אצא כשהסערה תחלוף,וזה יכול לקחת שנים, אך גם בפחד מהעובדה שאני לא חיה ולא מתקדמת , העובדה שסיימתי לימודי משחק לפני שנה וקופירייטינג לפני חצי שנה ועם שניהם עדיין לא יצא לי לעשות משהו והעובדה שאין זוגיות וגם לא היה משהו עד היום שאני יכולה להגדיר כזוגיות, וכל הרצון שלי כן לחיות ולנסות אבל התחושת בטן שבדרך כלל יודעת מה היא מאותתת לי, אומרת לי תחזרי הביתה , תסתתרי, כי בחוץ מפחיד
אני מצטערת שזה נכתב בשטף כזה, פעם ראשונה שאני משתפת בפורום על משהו ככ אישי,
אני לא מחפשת רק עצה חכמה, אלא גם הזדהות אם יש ואמפתיה בכללי
תודה לכם!
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות