החיים שלי בבלאגן. מה הייתם עושים במקומי?

מאז הקורונה אני מרגישה ככה יותר יותר.
אתחיל עם קצת רקע. אני גרושה כמה שנים עם שני ילדים קטנים מקבלת מזונות מינימליים. לפני כמה שנים התחלתי מקום עבודה בשכר נמוך לאט לאט התקדמתי והתחלתי ללמוד את התחום.
הבנתי שזה לא מעניין אותי ואני קמה כל יום בתסכול ולא מאושרת בלשון המעטה.
תקופות של דיכאון שבאות בגלים שרק בא לי לבכות ובקושי מתפקדת עם הילדים שבחזקתי 90 אחוז מהזמן.
הסביבה אומרת שאני צעירה, שהילדים יגדלו אז אתפתח לכיוונים שאני רוצה. אבל אני מרגישה פיספוס.
עובדת בעבודה הזאת רק כי אני יודעת שיהיה לי קשה למצוא עבודה בשכר שאני מקבלת היום כאמא לשני ילדים מתחת לגיל 8. מפחדת על העתיד שלנו ומפחדת על מצבי הנפשי.
לאחרונה התעסקתי בתור תחביב בתחום שמעניין אותי. זה עשה אותי מצד אחד הכי מאושרת בעולם. מצד שני אני יודעת שאם לא אתפתח עכשיו בתחום הזה לא אעשה את זה בחיים.
התגובות מהסביבה הם שאני מוכשרת ןאני באמת מרגישה שיש לי את זה
הפחדים שלי הם פרקטיים (מבחינת הטיפול בילדים)
כלכליים כי יש לי הרבה הוצאות
ואני מרגישה אבודה.
מה הייתם עושים במקומי? צעד חסר אחריות של שינוי מקצוע ולקיחת סיכון כלכלי או שממשיכים לעבוד ולא להיות שמחים כל יום.